הגיבורים | תקופה חדשה

הוא התיישב על ספסל לא נוח במיוחד, בשדרה לא יפה במיוחד. פנים אפרוריים של עוברים ושבים קישטו את יום השמש האביבי בזעף. הוא המתין לה למרות שהוא לא ידע באמת כיצד היא נראית. גם אם לא היו לו ציפיות מוגדרות מהרגע המיוחל, הוא ידע לומר מה הוא לא רוצה שיהיה בה: את כל מה שהוא התנסה בו עד כה.

הוא רצה שהיא תהיה יפה ואופטימית, רגועה ושלוה. הוא דמיין כיצד היא תאפשר לו להיות חופשי לבחור בעצמו ולהיות אחראי למעשיו. הוא חייך לעצמו כשתכנן בזכותה חיים טובים יותר בשבילו. חיים מלֶאי הגשמה עצמית וערגה שניזונה מהיומיום, ממה שקורה עכשיו, ולא בגעגועים לעבַר טוב יותר, שלא באמת היה טוב יותר.

ההמתנה עקצצה ברגליו. גם האורחים שחלפו על פניו, הרצים והמפַדְלים, הצועדים ומובילי הכלבים, הרווקים ונושאי הילדים – עוררו את כל הערעור מחדש. בשביל מה שווה כל ההמתנה הזו? היא הרי לא באמת תרגש אותו. היא לא תצליח לייצר מוטיבציה למשהו אחר. זה לא הוא. זו היא. והוא רוצה אחרת.

הזמן חלף בריקודים אחרונים של צללים מוארכים, אך הוא ידע זאת כבר מהרגע הראשון: המְתנות מעולם לא הצליחו להביא בעבורו תקופות חדשות ומרעננות. תקוות, איחולים ותפילות לא מייצרות אופטימיות מעוררת. ספסלים בשדרות אבודות לא יצליחו לקבע את האושר. בשביל תקופה חדשה, הוא נמלך בלבו, עליו לצאת ולהשיג אותה בעצמו. ובכל זאת, לרגעים אחרונים של תקווה אבודה מראש, הוא נותר להמתין עוד כמה רגעים. עד לפעם הבאה.
***
כל הגיבורים | הכריכה האחורית | תגובות, הערות והארות