מסעות מיסטר נורמל | הקולומביאנים - חלק א

נכון, זו הייתה רק שנה. הרבה יגידו שזה לא מספיק בכדי לדעת באמת מה שקורה. אחרים יגידו שרק אחרי שנה מתחילים להבין שהמציאות היא לא כזו רומנטית כפי שאני מתאר אותה (ואני בכלל לא חושב שרומנטיקה מבטלת את מה שגם רע). יהיו כאלה שגם יפחדו לדעת כמה אפשר לגלות בזמן קצר יחסית בכדי ללמוד משהו על עצמם. מה שחשוב לי יותר הוא לא מה שלמדתי עליהם, אלא מה שהם לימדו אותי עליי. עלינו.

הקולומביאנים מעידים על עצמם שהם "חיים את החיים." בעולם המושגים שלנו, הביטוי הזה שייך לנהנתנות שמקושרת לכסף, שהקולומביאנים לא מבורכים בו. מבחינתם – "לחיות את החיים" – זה לחבק בחום את כל מה שיש לחיים להציע, גם כשעין מתבוננת מהצד תחשוב שלא מוצע להם הרבה. מבחינתם, הבכי והכאב הם חלק בלתי נפרד מהחיים, והם לא בורחים מהמקום הזה, אבל הם גם לא נותנים לו להשתלט על כל חלקה טובה. בחיים יש הכל. בכי ותסכול, שמחה ואושר, געגועים וכאב, סיפוק ואכזבה, תקוות ואכזבות, הצלחה וכישלון – ולכל דבר יש את המקום שלו, את הצורך לבטא אותו, ולהמשיך הלאה (מישהו אמר טלנובלה?). אין צורך בהשחזת לשונות ולמילים מורכבות ולאולטרה-דרמות בכדי להרגיש באמת. הם מתחברים למילים הפשוטות, הרגשות הכנים והחשופים. לחיות את החיים הוא הביטוי שהכל בו הוא "פשוטו כמשמעו," ואז אין צורך לחפש את הנסתר בכדי להבין את מה שיש מול העיניים. מה שיש כעת הוא מה שצריך להתמודד איתו, מכיוון שדאגה לגבי המחר לא תוליד מחר אחר.

הקולומביאנים עובדים קשה, במשך שעות רבות ובשכר זעום. הם לא ביקשו לעצמם את המציאות הזו, אך ניתן לומר בהכללה שזה עם שאוהב לעבוד קשה, שרגיל לכך וגם מעדיף זאת. אם תיתן לקולומביאני ממוצע את האפשרות לקנות משהו מהמוכן לבין לעשות אותו במו-ידיו, הוא יעדיף את העשייה. היא חשובה יותר מהתוצאה, וכשהיא מגיעה – ההנאה מובטחת שבעתיים. יש להם סבלנות. הם מכירים בעובדה שקשה לשנות את כל השחיתות, המלחמות ושפיכות הדמים בבת-אחת (והשינויים החברתיים והפוליטיים אצלם קורים באיטיות מתמדת). הם מאמינים בלב שלם בכך שיהיה בסדר. הם בטוחים בכך מכיוון שעכשיו מבחינתם – הוא כבר בסדר. זה כבר יותר טוב ממה שהיה פעם, וזה מספיק לעכשיו.

הקולומביאנים מסתפקים במועט. זו הסיבה שהעשירים (כקורח) מסביבם – לא נחשבים באמת לחלק מהם. זו הסיבה שזה בסדר לשרת אותם, מכיוון שהקולומביאנים גאים מכדי לשרת אחרים מעמם. קולומביאני אמיתי יודע לדאוג לעצמו מתוך ההדדיות שקיימת בתוכם (והעשירים לא לוקחים בה חלק). מוכר מחנות אחת יעזור למוכר בחנות שלידו, אין מושיט-יד שלא יקבל מטבע, ואין עבודה שתבייש את בעליה. כולם באותה סירה קטנה, ויש בה מקום לכל מי שרוצה לשוט יחד מתוך הכרה במציאות המשותפת שאוחזת בכולם.

הקולומביאנים צוחקים על האנשים שבאים לבקר את המדינה שלהם רק בשביל הסמים. המשפט "אנחנו מכינים את זה, אבל אתם הסתומים שמשתמשים בזה" – שזור בפי כל קולומביאני גאה, מבוגר וצעיר כאחד. לא יצא לי לפגוש קולומביאני שהשתמש בקוקאין או בהרואין (למרות שיש אזורים שלמים שנגועים במגיפה), אבל כן יצא לי לפגוש קולומביאנים רבים שמעשנים גראס. הם לא רודפים אחרי זה – לא בגלל שזה נמצא אצלם בחצר האחורית (וזה לא בדיוק כך), אלא בגלל שהם לא זקוקים לסמים בשביל לברוח מהמציאות. הם מכירים במציאות שלהם, אוהבים אותה ומקבלים אותה כמו שהיא. לכן, זו לא בעיה להדליק ג'וינט וליהנות ממנו, ולא רק בזכותו.
***
הורידו / הדפיסו את שני החלקים במלואם

כל הפרקים | הכריכה האחורית | תגובות, הערות והצעות