מסעות מיסטר נורמל | להחליט לא להחליט

הייסורים שמלווים חוסר החלטה הם בלתי נסבלים. השיתוק חל על כל תחום גם כשההחלטה שממאנת להגיע לא קשורה להם. ברור לך שהחלטה, כלשהי, תשחרר מהמועקה הזו ותאפשר מרווח קצר של נשימה, אבל יש משהו שמונע זאת, שמשרת את המצב הזה שרחוק מלהיות רדום. המחשבות אקטיביות ולוחמניות, לא מוותרות על השאלות הקשות, אבל התשובות לא מתקבלות. וגם אם הן כן מצליחות לחלחל פנימה ויש הרגשה של החלטה שמתקרבת, חודר לו 'אבל' אל תוך האפלה, ומעוור את הכל מחדש.

הרצון להיות ילד מתנגש עם המציאות המבוגרת, והצורך להיות מבוגר מתנגש עם הפנטזיות הילדותיות שלא מומשו מעולם. אבל בַּאמצע הזה, כמעט-ילד – כמעט-מבוגר, נופלות כל ההחלטות החשובות והן מתערבבות בתוך חוסר-וודאות סמיך שלא מאפשר תנועה ונשימה חופשית. על מה לוותר קודם? על מה לוותר בכלל? והאם הצורך לוותר הוא משהו טבעי, או משהו שנדרש מאיתנו בכדי שנלמד להיות אטומים ממושמעים בחברה שדורשת מאיתנו פשרות על האמת הפרטית שלנו. אני צוחק כשאני אומר זאת, מכיוון שגם אם היינו עכשיו באי בודד, בשקט מוחלט – עדיין היינו מתקשים לשמוע את תחילתה של האמת שלנו-אנחנו.

על-פני ההיסטוריה – החלפנו מלחמת הישרדות אחת באחרת, והמלחמה ששרדה יותר מכולן הייתה זו שמאלצת אותנו להילחם על הקיום שלנו, על המשמעות שלנו ועל המקום שלנו – מדי יום, שעה-שעה. ידיהם של ההורים המכוונים והמנהיגים הדואגים – הוחלפו בְּשַׁלט המצביע על אנשים אבודים שמנסים לסחוף אחריהם מיליונים רק בכדי לא להרגיש לבד בשיגעון שהם לא ביקשו לעצמם מלכתחילה. וכך כולנו נשארים באמצע, מחכים לאיזושהי החלטה, איזושהי משמעות שתגיע אחריה, וזו לעולם לא תגיע כי אין דבר ששווה את המאמץ באמת.

אנחנו מורגלים לא להיות חזקים בזכות עצמנו. הקול שמקטין את הנפח שלנו – מתעצם מדי רגע, ומותיר אותנו חבוטים ועם חסרי הערכה, או מנופחים בחשיבות עצמית שלא מבוססת על דבר. קשה לנו להבין שהחלטה אחת, אחת ויחידה, שלמה ואמיתית, יכולה לשנות את הכל. ממש כך. במן אפקט-דומינו, הכל יכול להיהפך למשהו אחר, רק בזכות החזרה של תחושה ראשונית ומעורערת, אך שמספקת יותר מכל – שאנחנו שווים משהו. שאנחנו מסוגלים. שאנחנו צריכים להחליט. להחליט לא להחליט. להרפות מהחלטות. ואז כל שאר ההחלטות יהיו קלות יותר, אפשריות, ונסבלות.
***
כל הפרקים | הכריכה האחורית | תגובות, הערות והצעות