מסעות מיסטר נורמל | חלון האפשרויות

חלון ענקי ממסגר ופותח מרפסת, משקיף על אחד מהצמתים האנושיים הכי עמוסים בארץ. הוא מאפשר לי לרקום סיפור אחד או שניים, או אלפִים. פעם הייתי מרגיש רע להסתכל. תחושות חסרות היו יוצרות מקומות של סיפורים. היום, הסיפור שלי מעניין לא פחות, או אולי אף יותר, ולו רק בזכות היכולת להמציא סיפורים מלכתחילה. אבל לא רק.

נדיר לראות זוגות צעירים עם ילדים בתל-אביב. לעיתים נדמה שנלקח מהעיר הקסם שמאפשר לילדים להישאר תמימים כי עוד מותר להם. וכל זוג שעובר בצומת, עם ילד על מנשא או ילדה על עגלה, שמנצל את רגעי ההמתנה לרמזור לעוד, נראה לפתע כלֹא שייך, מנותק מהעולם מבחירה ומרוכז בדבר היחידי שבאמת חשוב ושבשבילו כולנו נמצאים כאן בסופו של דבר.

וכמה זוגות יש בעיר הזו. וקל לזהות מי נמצא רק בשלבי בהתחלה הנבוכה, מי בתשוקה של ההתחלה, מי בשגרה נלהבת או בשגרה משעממת ואיזה זוג יוצא כי צריך ואיזה יוצא כי הוא רוצה ומי בא כדי לראות ומי בא כדי להיראות, ומי בא כדי לעשות את שניהם. ויש את הזוגות שמסתכלים בעיניים, אלה שהולכים ביחד, ויש את אלה שבתחרות, שחייבים תמיד לצעוד לפני השני, בכל מחיר, ולמרות שהם תמיד ראשונים, הם לא באמת זוכים בשום-דבר ממשי. זוגות של יום חול וזוגות של שבת, זוגות שיודעים אהבה וזוגות שחושבים שאפשר גם בלי. זוגות שמתבלטים, זוגות שמתחבאים, זוגות שנוגעים וכאלה שמתרחקים. זוגות שמצהירים שהם זוג וזוגות שעדיין לא יודעים שהם כאלה בכלל עדיין.

צומת של קשת אנושיות, צבעים וסוגים, חיצוניים ופנימיים. אנשי עסקים, שמאבדים את עצמם בלבוש החונק, רצים עם עניבה מעוצבת אל עבר הפגישה הבאה ומבטיהם מתחלפים בין השעון לבין האופק, רצים לאנשהו. וכאלה שלבושים יפה, אבל לא ממהרים לשום מקום, כי הם יודעים שהם האנשים שאף פעם לא מחכים לאנשים אחרים והם רגילים שמחכים להם. שיחכו. ואנשים שלא צריכים את העניבה או המזוודה כדי להרגיש חשובים, יודעים להתלבש, יודעים לאן הם הולכים, יודעים מה הם רוצים ולכן אין להם סיבה להתבלט בזכות החליפה. ואנשים של יום חול, לא אלגנטים ולא מוזנחים, צועדים ומסתקרנים, בוחנים אחרים, שלמים עם עצמם אבל לפעמים תוהים, לפעמים מחליטים שהם עושים את ההפרדה. וסטודנטים שלא רוצים לגדול, רצים מעבר לכביש עם ילדים שרוצים להיות כמותם. ואנשים שרוצים להיות דוגמנים ומפורסמים, ומפורסמים שרוצים להיבלע ולהיות פשוטים ואנשים שרוצים להיות עצמם וטוב להם.

וכמה עצלנים, וכאלה שכל הזמן רצים, כאלה שכל הזמן חייבים לאכול משהו, לשתות משהו, לעשות משהו על הדרך. כאלה שרצים בשביל ליהנות מהריצה וכאלה שרצים בשביל לברוח וכאלה שרצים בגלל שהם אף-פעם לא מספיקים. אנשים שמדברים עם עצמם וכאלה שרק חושבים מחשבות בשקט, שרים לעצמם, נעים בקצב המוסיקה, מסתירים את העיניים עם משקפי-שמש גדולות ומתחבאים, מעצמם.

ובנות שקטות, ביישניות, בוחנות, רוצות. תמיד רוצות ולא מסתפקות. וכאלה שמסתפקות למרות חסר להן הרבה. וכאלה שצועדות, ממוקדות מטרה, לא שמות לב שהן מטרה בעצמן. ויש שמתעלמות, ויש מיוחדות ופשוטות ומיוחדות בזכות הפשטות. בנות שמסתכלות ובנות שמסתכלים עליהן, בנות שיודעות ורוצות את המבטים ובנות שבכלל לא יודעות מהמבטים סביבן.

כולם רצים, וכולם לבד בעצם. כולם רוצים אחרת, אבל ממשיכים עד שהם יצטרכו לעצור שוב בצומת הבא. ואז שוב, בְּרמזור האדום, יש רגע לחשוב, יש רגע לברוח. יש רגע למנוחה ויש רגע ללחץ. וכשמתחלף האור, כולם חוזרים להיות בתנועה, גם אלה שמעדיפים רגע לעצור ולצרוח שנמאס כבר לרוץ אחרי כלום, אבל אף-אחד לא יקשיב. בצומת הזה, שנחשב לאחד העמוסים במדינה, למי יש כוח בכלל לעצור. עדיף להתקדם הלאה, אולי בצומת הבא מחכה לו סיפור אנושי טוב יותר.

ובפעם הבאה שתרגיש/י לבד, תרים/י ראש, אולי ייצא לך לראות את זה ששוזר עליך סיפורים ממש עכשיו, ואולי, רק אולי, הסיפורים שלו, הסיפורים שאני יוצר בשבילך, טובים יותר ויפים יותר מהמציאות. אני מקווה בשבילך שלא.
***
כל הפרקים | הכריכה האחורית | תגובות, הערות והצעות