מסעות מיסטר נורמל | אירופה על אש קטנה

כולם תהו למה אני נוסע לאירופה, אם אני יודע שזה הסוף. ואני עניתי שזה אני והיא, ושאנחנו נהיה בסדר כי זה אנחנו. ויהיה מדהים, ניסיתי להרגיע את עצמי. באמת היה מדהים. לא זכור לי שנהניתי כך מזה זמן רב, ממקום כה שקט וטוב. ובאמת זה נגמר. ולא זכור לי שזה כאב כך מעולם, כפי שזה כואב לי עכשיו.

שדות-תעופה תמיד תופסים אותי לא מוכן. לא משנה כמה אני חושב שאני רגיל, לא משנה כמה שזה כבר לא מרגש, אני תמיד תופס את עצמי כלֹא מאמין שזה קורה. והפלא הטכנולוגי הזה, מטוס, שבזכות תעוזה ורצון אנושי להגשים חלום ולעוף למרחקים – רק מעצים את התחושה שאני כל-כך קטן. שאני כל-כך גדול. פסיק קטן ומשמעותי במרבד החיים המרתקים, העצמותיים והאינסופיים האלה, שאני רק אורח בהם.

רציתי שהביקור שלי לא יהיה תחת כותרת של מבחן ושל תכנון לפרטים הקטנים ביותר. ביקשתי מקום וזמן רק לשנינו, בלי נוף או אטרקציה תיירותית כלשהי. אמרתי שמבחנים תמיד נועדו מראש לכישלון. זיהיתי אצלה, כפי שידעתי להכיר בעצמי, שהמעשים, התכנונים והמחשבות – נועדו להחליף את הרגשות.

חמש בבוקר – נמל תעופה בן גוריון, תל אביב, תשע בערב – שקיעה מול האייפל, פריס. אני נכנס לתוך שגרת חיים של אנשים שעורכים כאן פיקניק על דרך קבע, מבחינתם זה מובן מאליו. מבחינתי זה מובן מאליו ששום-דבר לא מובן מאליו.

אני מזהה איך היא מתאמצת. יוצאת מגִדרה כדי להחזיק אותי כאן, קרוב אליה. שאני אחכה לה כשהיא תשוב ואז הכל יהיה בסדר. ואני מרגיע אותה בכאב, אומר לה שלא מאסתי לחכות שהיא תחזור. מאסתי לחכות שהיא תרגיש.

כשאתה לא בא לְמקום כתייר, אתה מבין שהעיר הרבה יותר מיוחדת דווקא מכיוון שאתה לא מחפש את המיוחד בכוח. הרחובות הצידיים, האנשים המוזרים והחיים שממשיכים לידך – כל אלה הופכים את החוויה למשמעותית יותר ואתה מוצא את עצמך דווקא זר לכל התיירים שמחפשים את עצמם רק באמצעות מפָּה.

הרגעים הופכים לשעות והן הופכות לימים, ואני לומד להבין שהחברוּת מספיקה לה לעכשיו. חשובה התקשורת, המשיכה הבסיסית, המכנה המשותף, ההיכרות, הכבוד והמקום שכל-אחד שומר לעצמו. ומה עם אהבה, אני שואל בדרכים עקיפות וישירות. היא יוצאת מעצמה ומכריזה - אהבה מוערכת ייתר על המידה. הכי חשוב החברוּת. למרות וסר ההסכמה, אני מבין אותה. גם אני הייתי במקום של הפרקטיות שמזניחה את הרגש עג שהוא כבר לא חשוב.

בלונדון, לא משנה לאן אני פונה, לאנשים יש עשרות מקומות לברוח אליהם, לשבת בשקט, לקרוא, לאכול צהריים, לדבר עם חברים או עם המחשבות של עצמם. ואני בורח רחוק בשביל השקט הזה. וכשהמקומות בכל העולם מתחילים להיראות אותו הדבר, השקט הפנימי הופך להיות ממכֶּר, כך ששום-דבר אחר חוץ מעצמי והתיירות הפנימית שלי עם עצמי – לא מעניינת אותי.

אני יודע שמגיע לי. והיום, כפי שלא היה מעולם, אני גם דורש וסולח לעצמי, ושלם. ובִּמְקום להגיד לעצמי שלא מגיע לי, החלטתי לעזוב בכאב את פריס בַּמקום הזה, מתוך תקווה שהיא תגיע גם תגיע לשם בקרוב.
***
כל הפרקים | הכריכה האחורית | תגובות, הערות והצעות