מסעות מיסטר נורמל | תופעת המרי פופינס

אני מתקשר אליך ואומר לך שאני עצבני. לא בא לי לדבר על זה, אני אומר לך. אבל את/ה מתעקשים. טוב, אז מספר ופורק את אשר ליבי, משתף בכעס המעצבן הזה על משהו שקרה איתי היום או תובנה שחלחלה לי פנימה והרסה לי את מצב הרוח. יופי? לא, ממש לא יופי. כי עכשיו תורך להגיד לי משפטים דפוקים, מיותרים, מעצבנים עוד יותר והאמת, גם מעליבים, על זה שאני צריך לקום עם חיוך על הבוקר ושיהיה בסדר וכל מה שצריך זה להאמין וזו בחירה שלי אם לתת לזה להשפיע עליי או לא. אז תודה רבה ושלום, אני רוצה להיות עצבני עכשיו ובשקט, רק שעכשיו אני אפילו עצבני יותר ממה שהייתי בתחילת השיחה.

ועשו לי ואני מסכן, תקוע בגורל מר ואין אפשרות לצאת ממנו. אני, בדיוק כמו זו שמאזינה לי עכשיו מתבכיין ולא מאמינה שכל החרא הזה יוצא מהפה שלי, יודעים שהמצב הוא לא כזה גרוע ושרוב הסיכויים שמצב הרוח המרוגז הזה יסתיים בתוך שעה-שעתיים, מקסימום יום יומיים.

אבל את לא יכולה להתאפק, אה? אין לך סבלנות לעוד שעה, שלא נדבר על עוד יומיים. את שומעת אותי זועק ואת חייבת להפעיל את הסירנות שנמצאות לך בתוך המחושים מעל הראש, לוקחת את המטריה ונוחתת לך, מפזזת, בתוך הראש שלי ושרה לי שירים אופטימיים. אל תדאג, את אומרת לי, זה לא כזה נורא. אל תדאג, את אומרת לי, מחר אתה תראה שזה לא יראה כל כך רע. אל תדאג, את אומרת לי ואני מתחיל לאבד את השפיות, אם תבחר להאמין בעצמך, אתה תראה שאתה מסוגל ליותר. ולי, כל מה שבא לי לעשות באותו רגע, זה לקחת את המטריה שהגעת איתה ולהרביץ לך ולאלפי המרי-פופינס שצצות להן דווקא כשכל מה שבא לי לעשות זה לצווח על העולם. לא בא לך לשמוע? אין בעיה, תנתקי את השיחה ונדבר עוד יומיים. אבל אם בא לשמוע, לפעמים זה כל מה שדרוש: אוזן קשבת, כתף תומכת ופה סתום. ואם כבר פה פתוח, אז בטח לא בשביל משפטי העידוד בשקל שרק גורמים לך להרגיש טוב עם עצמך שהנה ועשית משהו למעני, כשבפועל את לא עושה כלום מעבר ללדרדר את המצב.

אני מבקש ממך, מרי פופינס, תישארי בעולם הפנטזיות שלך. כי רק שם אפשר ללכת לישון עם חיוך ולקום עם חיוך ורק שם – שירים פלצניים יכולים לגרום לך לעוף מארובות. בפעם האחרונה שבדקתי, עלייה על גגות תוך כדי קפיצה מארובה לארובה – זה סימן לקריאה לעזרה באיום בהתאבדות. אז תני לי להוציא קיטור, את תלמדי לסנן או שלא תקשיבי בכלל ושנינו נהיה מרוצים. ותאמיני לי, בדרך שלי, ההתעוררות עם חיוך קרובה מתמיד. בדרך שלך, לעומת זאת, הדרך לבית החולים עם פנס בעין ומטריה שתקועה לך באחוריים – קרובה הייתה יותר.
***
כל הפרקים | הכריכה האחורית | תגובות, הערות והצעות