מסעות מיסטר נורמל | חיים בהמתנה

החיים בהמתנה הם חיים לקראת עתיד, שיכולים (ורשאים) להתקיים רק אחרי השגת מטרות שהוגדרו מראש בקריטריונים לא הגיוניים ולא הוגנים. האושר לא מחכה להישגים ממשיים, אלא דווקא לשחרור מהם. פתאום כל דבר בחיים, בין אם באופן אובייקטיבי או לא, מקבלים מושג של חובה לעשייה ולא של רצון עצמי. אין מקום לרצונות של כאן ועכשיו, ואולי יהיה אחר-כך, בעתיד. הכל נכנס לתקופה של מבחן, של פרויקט, שרק בסופו, עם קבלת התוצאות – יהיה ניתן לנתח ולהחליט האם עכשיו מותר להיות מאושר (והתשובה לכך ידועה כבר מראש).

האושר הוא המרחק הקטן ביותר בין מה שהנפש רוצה, לבין מה שאנחנו עושים בפועל (המשפט נכתב לראשונה בספר – "אם יש גן עדן"). ככל שהמרחק גדל בין השניים וההתעסקות עם מה שדרוש לעשות גדלה – כך מתרחקת לה הנחת, השלווה, השקט והנוחות – שמובילים להרגשה טובה ולאושר פנימי שלא תלוי בתפאורות ובכרטיסי טיסה.

קל לבטל בהינף יד ולומר שלא כולם ברי-מזל לשלב בין הדברים שהם צריכים לעשות לבין הדברים שהם רוצים לעשות. נכון, לא כולם ברי-מזל. הבעיה שאנחנו מגדירים את עצמנו כברי-מזל מלכתחילה ומדירים את עצמנו ממקומות שאנשים אחרים בוחרים זאת לעצמם, ללא סיבה מוצדקת, רק בגלל שהם חושבים שמגיע להם (ובסך-הכל, הם צודקים: מגיע להם). הבעיה היא, שבשביל השילוב המנצח בין החובה לרצון צריך להילחם, צריך לעבוד קשה וצריך לעשות המון החלטות (ועוד יותר הרבה ויתורים) שלא קלות ו/או מהירות לביצוע. ואז נוצר לו מעגל סגור שכזה: אחרי שכולנו עייפים ושדודים אחרי המערכה האחרונה, אין בנו את הכוח למערכה נוספת, למרות שתוצאות המערכה האחרונה לא מניבות פירות חיוביים. בנוסף, הדברים אמורים להסתדר בסופו של דבר עם קצת סבלנות, אבל אז הסבלנות הופכת לשגרה מייגעת וזו הופכת לתחושה של מועקה ורצון לעצור את הכל ולהתחיל מחדש. והנה, שוב ויתרנו.

נכון, זה בעיקר מעייף. והעייפות הזו לא מאפשרת לעצור לרגע ולומר לעצמך – בוא'נה, תצא כבר מהסרטים שלך ותבין שהחיים שלך בסדר גמור. אם אתה רוצה את הכל ומיד – אז אתה מוזמן לשדוד בנק ולברוח לך למדינה נידחת במרכז אמריקה. כל עוד לא תעשה את זה – כל מה שאתה יכול לעשות כדי ליצור לעצמך חיים טובים יותר כבר נעשה ברגעים אלה ובסופו של דבר – הם גם יתגשמו. אז אתה מוכן לעצור רגע, רק לשנייה, ולומר לעצמך שזה אפשרי?
***
כל הפרקים | הכריכה האחורית | תגובות, הערות והצעות