מסעות מיסטר נורמל | זה הכל בעיניים

זה הכל בעיניים. המבט שלא מרפה, זה שנכנס לתוך הנשמה והמבט שמוחזר אליך, פותח לך דלת פנימה ומספר לך על הכוונות, הרצונות, הדמיונות. המבט שאומר שאתה מקשיב, שאתה בעניין, שאתה מעוניין.

זה הכל בחיוך. הביטחון לחשוף פנים מאושרים. זו ההנאה שזורמת ממך, היכולת להיות מאושר, החופשיות שאתה משדר בעיקר כלפי עצמך והתשוקה שאתה משדר בעיקר כלפיה. זה הכל במגע. יד שנוגעת ביד, מרמזות ובוחנות גבולות, מרגישות ומרַגשות, רוצות עוד ושואלות: אפשר? זה הכל בזקיפות. כתפיים משוכות לאחור, חזה חזק קדימה. הביטחון שאתה מקרין, הזעקה שאתה צועק בשקט: אני רוצה, הו כמה שאני רוצה, אבל אני לא מתרפס. מן מלחמת כוחות של ידידים טובים שנלחמים רק כדי להתעורר מכל החורף שנלבש עליהם. זו הגאווה והביטחון שנוצקים בתוכך ואתה לא מאמין שאתה כבר במקום הזה עוד לפני שנגמר כל המסע. זה הכל בדיבור. אבל זה דווקא בולט כשיש שקט. היכולת לדבר לא בשביל לדבר והרצון לשתוק רק בגלל שאפשר ולא צריך למלא את הכל ברעש. וכן, אתה מחייך לעצמך, מדהים כמה אפשר לדבר כשיש שקט.

זה הכל בעיניים. הן מתכווצות מהחיוך, מחייכות בחזרה ואומרות – כן, אני פה. כן, אני שלךְ. אבל הן גם מתכווצות ומכינות את עצמן לרסיסים, שיהיה כמה שיותר קל לסגור ולהגן. הן מתכווצות ומחייכות, פגועות ומחושלות. קמטי הניסיון מבצבצים בקצותיהן, מלמדים על ניסיון העבר אבל לא מוותרים על עתיד טוב.

זה הכל בלבוש. הגאווה מתכסה ומוסתרת, אבל דווקא מה שמוסתר הוא מה שנחשף, מה שמוחצן ומובלט. זה מדבר בשמך, מרמז בלי מילים ומושך לעשות רק דבר אחד: להוריד את הכל כבר. זה הכל בנשיקות. גם אלה שרכות, מחפשות, מאשרות וננעלות וגם באלה הקשות, אלה שלוקחות ודורשות וחודרות. זו הכמהוּת שבאה לידי ביטוי, החושניות שמתפרצת ואומרת לך בלי מילים שאני מעוניין. ונראה, כך לפחות זה נראה, שגם את. זה הכל בחיבור. הנשיקות שמתפזרות להן על כל הגוף, נוגעות לא נוגעות, ידיים מעיזות, הקשבה של נשימות ומימוש. שניים לאחד בכל הרוך, בכל הקושי, כשכל החושים מעניקים לך עוצמות חדשות ומספקות, כאלה שאומרות לך שהקשבת באמת וגם היא מקשיבה. והיא רוצה. וכשאתה יודע כשהיא רוצה – נגמרים כל הבלבולים. זה הכל באווירה. השחרור שאתה מביא מעצמך, השחרור שאתה מביא מתוכך. המוסיקה שמכתיבה את הקצב, התאורה שמגלה הכל אבל מסתירה הרבה יותר. זה הכל בתזמון. במַקום שבו אתה נמצא, במידת המוכנות. זו דווקא הספונטניות וחוסר התכנון, ההפתעה שנכנסתַ אליה בלי להתכוון. זו היכולת להיות סבלני והיכולת לא להרפות והרצון לא לרוץ קדימה כשהשני עוד הולך לאט, בשקט.

זה הכל בעיניים. זו היכולת לקרוא. זה הרצון להסתכל ולא להסיר מבט, גם מעצמך. כשאתה מסתכל על עצמך באמת במראה ומבין: אני כבר מישהו אחר. כשאת מסתכלת עליי עכשיו – זה לא אני שהייתי פעם. וגם אם תביני את זה כמו שאני הבנתי, לא תדעי שחציתי קו, שהשתניתי ואני אוהב את הכל. אני אוהב את מה שהעיניים רואות כרגע מולי ומה שהן רואות מול המראה. וזה לא קשור בכלל ליופי חיצוני.

ופתאום כולן שומעות את הכל, רואות את השינוי, מבחינות בעיניים המחייכות ומלטפות את הקמטים מסביב. פתאום כולן מתעניינות ורוצות. אבל אני רוצה רק אחת.
***
כל הפרקים | הכריכה האחורית | תגובות, הערות והצעות