מסעות מיסטר נורמל | תל אביב וחלומות

לפעמים, רק לפעמים, אני מביט מהצד בכל האנשים והתיירים האינסופיים של העיר הזו, שגודשים את הרחוב בלבוש אופנתי, שממלאים את בתי הקפה והרחובות עד אפס מקום, שתקועים בפקקים ובצמתים שלא מאפשרים לפנות בהם שמאלה, וחושב לעצמי – למה? למה להישאר כאן? ואז לפעמים, רק לפעמים, נדמה לי שאני מבין.

רוב האנשים שגרים בעיר הזו לא נהנים ממה שיש לה להציע. כשהמשכורת בקושי מכסה את שכר הדירה ושעות העבודה עולות בהרבה על שמונה-תשע שעות עבודה סטנדרטיות, ושהעייפות בסופו של יום מוציאה אותך לאותם פאב/סופר/מספרה שכונתיים – אין באמת יכולת ליהנות משפע ההזדמנויות, המופעים, הקליקות, הקשרים, האירועים, והייחודיות שיש בעיר הזו. אז למה בכל-זאת להישאר? הרי בשביל סופר-מרקט שפתוח 24 שעות אין סיבה לשלם שכירות שיכולה בשווי שלה לפוצץ חמישה מקררים גדולים לחודש שלם.

זו העיר היחידה בארץ, היחידה (כן, ירושלמים, תקשיבו גם אתם) שמאפשרת לחלום. שלא משנה אם אתה עובד קשה, אם אתה כרגע רווק או עם שלושה ילדים, אם אתה מתחיל את היום שלך בחמש בבוקר או מסיים אותו בעשר בלילה, שלא משנה אם אין לך כסף לגמור את החודש או שאת כל הכסף שתתה העירייה בדו"חות חנייה. לא משנה כלום. כאן, להבדיל ממקומות אחרים, המציאות הנוראית הזו (ובוא נודה שהיא לא באמת טובה יותר מכל עיר מרכזית בעולם) והאילוצים שיש לכל אחד מאיתנו ביום-יום, לא מונְעים ממך מלהמשיך לחלום. עדיין אפשר לחלום. כל אחד מהתושבים של העיר הזו, עניים ועשירים, צעירים ומבוגרים, מזרחיים ומערביים, כולם כולם כולם, באמת שקועים כאן באיזשהו חלום, שהמציאות לא מעפילה עליו. ובכל מקום אחר בארץ, אבל כל מקום אחר בארץ, אפשר לחלום, אבל תמיד המציאות, האילוצים והפשרות ימחקו את החלומות האלה לנצח. בכל מקום אחר, החלומות הקטנים האלה (כמו – להישאר עוד קצת ילד, להיות מפורסם, לחיות את הסופר-אגו שלך עד הסוף, להמציא את עצמך מחדש, להתלבש ולהתנהג איך שאתה רוצה, להקים עסק משלך, לעצב דירה בצורה מיוחדת, לאסוף דיסקים ותקליטים מכל העולם, לכתוב ספר או להוציא אלבום) נכחדים הרבה יותר מהר.

זה לא שבתל-אביב יש לך סיכוי טוב יותר שהחלום שלך יתגשם. זה שבתל-אביב יש לך אפשרות להיאחז בחלום שלך קצת יותר זמן. וכשאתה מפסיק להיאחז, או שאתה מבין שאתה רק נאחז, אתה עוזב.

אני עדיין נאחז.

***
כל הפרקים | הכריכה האחורית | תגובות, הערות והצעות