מסעות מיסטר נורמל | חופים הם געגועים

יומיים של שקט בחוף אולגה. בלי מחשב, בלי טלפונים וכמעט בלי ציוויליזציה, עם שמש מלטפת והרבה וחופש. אחרי יומיים שכאלה, הייתה נקודה שבה הצלחתי לדמיין את חיי כך, על החוף, לנצח. אבל אז הגיע העקצוץ בבטן שדרש נוחות מודרנית ועירונית.

ים, שקט, רוח מלטפת, מים חמימים, חבר טוב, ספר טוב, אוכל טוב ו...זהו. פשוט חופש. לא חופשה, לא טיול, לא מסע. חופש. אמיתי, טהור, משוחרר. הקדשה אמיתית של זמן איכותי בעבורי, בלי מחשבות מעיקות ודברים שמטרידים ומחייבים. בלי מחויבויות ובלי דרישות.

רעש הגלים שואב לתוכו דמיונות על ניתוק מדאגות. המחשבות מקבלות את השקט הדרוש להן בכדי להסתדר מעצמן, להירגע ולהרגיע. כשהסוף התקרב, תחושת ההחמצה נכנסה: אי-אפשר לחיות כך לנצח. זו לא השגרה שמבאסת אנשים עוד לפני שהם חוזרים אליה, אלא הפרידה מהטבע שעושה את הכאב, כי לשם אנחנו שייכים באמת והוצאנו את עצמנו משם ללא כל סיבה הגיונית.

אבל הציוויליזציה עושה את שלה, ותחושה מעקצצת החלה לחלחל לה לבטן במהלך היומיים האלה, והיא דרשה לחזור חזרה אל הנוחות והאורות, אל המיטה הרכה והמקרר, אל הבגדים שמחכים בשורה על הקולב. שגרה שיש בה קירבה לכל מה שנדמה לנו שדרוש, אבל היא מרוחקת מאד מכל מה שנחוץ באמת.

חופים הם באמת געגוע.
יש בחופים מין זיכרון קולקטיבי שכזה על איך הכל יכול היה להיות אחרת.
חופים הם געגוע מראש, למשהו שהיה לנו פעם, ועכשיו כבר לא קיים אצלנו, בתוכנו, יותר.
חופים הם געגוע למה שברוב טיפשותנו לקחנו מעצמנו בשביל שתהיה לנו חניה פרטית בכניסה לדירה שתהיה קרובה לסופר-מרקט מנוכר שנקנה בו כל מה שאנחנו לא צריכים ממשכורת של עבודה שאנחנו לא ממש רוצים בה.

רק כשאני נוגע בזה ממש, אני מבין שאני מתגעגע ורוצה עוד. אבל בלי הגעגוע, אני לא אדע שאני זקוק לזה תמיד.
***
כל הפרקים | הכריכה האחורית | תגובות, הערות והצעות