הוא והיא | פרגונים ואדישות

התמונה לקוחה מהאתר Fun Gallery
הוא טוען שנשים לא מוכנות לקבל את המציאות שסובבת אותן ומורידות את השנאה העצמית שלהן על גברים. היא טוענת שנשים שבויות באמונה שעליהן לחיות את חייהן מתוך מראה של אחרים.

הוא: אדישות היא אהבה עצמית

אני אוהב את עצמי, כמו שאני, ואני אפילו מסוגל להתעלם מהקרחת שמבצבצת לה בקרקפת, ומהכרס החדשה משבועות של עצלות, ומהפינוקים שאני מצ'פר את עצמי בהם. אני באמת מסוגל לזרום עם מי שאני. עד שאת מגיעה לחיי.

גברים משלימים עם המציאות שבה הם חיים הרבה יותר מהר מנשים. משפט המוטו שעומד בראשנו בכל פעם כשאנחנו מסתכלים על הכרס שמבצבצת לה מהחולצה, כשיש עוד יום גרוע בעבודה, שְׁקַו השערות בראש מתחיל לנזול לכיוון הכתפיים ובכל פעם שאנחנו לובשים את התחתונים האלה עם החור – הוא: It is what it is, what can you do.

גברים בוחרים במודע לאהוב את עצמם למרות שלא משתקף להם בראט פיט במראה. גברים אוהבים במודע להעביר את הערב שלהם בהתפדלעות מול הטלוויזיה או בבר עם חברים למרות שיש להם עוד מיליון משימות שיחכו להם גם מחר לביצוע. גברים רוצים במודע שיהיה להם זמן גם לעצמם ולא למיליון אנשים, משפחה, חברים ובת זוג שמצפים מהם שכל דקה פנויה שלהם תוקדש רק להם. האמת, אני לא רוצה סתם להחמיא לעם הזה שנקרא גברים. אנחנו כן אכפתיים למראה שלנו (הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות) וגם אנחנו מכים את עצמנו כשאנחנו מתעצלים לעשות משהו שיכולנו לעשות טוב יותר. אנחנו פשוט אדישים יותר לזה, כי אנחנו מבינים שבתמונה הכוללת, זה לא באמת כזה נוראי.

נשים, לעומת זאת, לא מוכנות לקבל את המציאות שסובבת אותן, אבל הן לא עושות משהו כדי לשנות אותה, אלא אם כן אתן מגדירות קיטור, פרצופים, פולניות, תלונות, שיחות, קרירות מינית, דיכאון, קריזות – כמשהו שהוא באמת אקטיבי. זה לא שנשים יותר אכפתיות לגבי המציאות שלהן. זה פשוט שנשים לא סובלות שיש אנשים שאוהבים את עצמם ובסדר עם זה שהם קצת עצלנים וקצת ילדותיים וקצת מפונקים וקצת אוכלים משהו טוב גם אם זה באמצע הלילה, כשהן לא מרשות את זה לעצמן.

רוב הסיכויים שגבר לא ישים לב לַאישה השמנה שדוחפת לַאפה באובססיביות, אבל האישה שאיתו תפנה את תשומת-לבו לכך. כשטוב לך עם עצמך ועם מה שיש לך מול העיניים, ברמה שאתה משלים עם זה שזה לא מושלם, אז אתה לא מחפש מה לא מושלם אצל אנשים אחרים. אבל נשים כן, כי הן לא יכולות לסבול את זה שהן לא מושלמות. איך זה שהן לא עשו רגליים כבר שבוע, איך זה שהרשיתי לעצמי לאכול כמו פרה אתמול, איך זה שהזדיינתי אתמול כמו מופקרת ואיך אני אוכל לחיות עם עצמי כשאני חורשת על החולצה שלי כבר שלוש פעמים בשבועיים. וכשלא טוב לכן עם עצמכן, וזה קורה לעיתים קרובות מדי, לא טוב לכן עם אף אחד.

הדבר מוקצן הרבה יותר כשזוג עובר לגור ביחד. גם הגבר המסודר והנקי ביותר, תמיד יימַצא כבלגניסט, מגעיל, עצלן, ילדותי ולא מתחשב. למה? כי בת הזוג שלו לא מוצאת את עצמה והדרך היחידה להשלים עם זה היא להוציא את הפנס ולמצוא את כל הפגמים של מי שמולה, במקרה הזה, השותף הזוגי החדש לדירה. ונחשו מי הולכת להיות בדיכאון על זה שהיא לבד ואז היא תרד על כל החברות שלה שנעלמות לה בגלל שהן משקיעות את כל הזמן שלהן בזוגיות שלהן?


היא: רגשות אשם הן ירושה שלא ביקשתי לעצמי

לא יצא לי לשמוע הרבה גברים שאומרים שהם מתחרטים, גם כשזה נדרש. לעומת זאת מנשים אני שומעת את זה כל הזמן. "לא הייתי צריכה להתקשר אליו" "לא הייתי צריכה לשכב איתו" "לא הייתי צריכה לאכול כל כך הרבה" לא הייתי צריכה ללבוש את החולצה הזאת לראיון.

מה זה אומר עלינו? מאיפה רגשות האשמה האלו? למה אנחנו לא מסוגלות לאכול סטייק עם פירה בחמאה, ללבוש את החולצה עם המחשוף העמוק ולהזדיין בפגישה הראשונה ולהרגיש טוב עם עצמנו? כי תכל'ס, הסבירות שאם עשינו את זה כנראה שהיינו צריכות את זה, לעצמנו.

אבל אולי זו הבעיה שלנו, שאנחנו לא מורגלות בלעשות בשביל עצמנו. מגיל צעיר שואלים אותנו מה יגידו השכנים? את באמת צריכה את זה? מה יחשבו עלייך? ואנחנו קונות את זה. אנחנו מאמינות שאנחנו צריכות לנהל את חיינו מתוך מראה של אחרים, כשיקוף של ההורים שלנו, החברים שלנו של בן הזוג שלנו. אז אנחנו אוכלות סלט ושותות מים בדייט למרות שכל מה שבא לי זו פסטה בשמנת עם בייקון וגורגונזולה וקינוח של עוגת גבינה וכן בא לי לשכב איתו כבר בפגישה הראשונה ולא לחשוב אם בגלל זה הוא לא התקשר למחרת. אם אני זוכרת נכון גם הוא הזמין תוספת לחם והתענג על הסטייק ואני זוכרת שהוא צחק מהבדיחות והיה לו מעניין ואני בבירור זוכרת את האנחות שהוא השמיע כשהייתי מעליו. אם הוא החליט לוותר על כל אלו, כנראה שמשהו אצלו לא בסדר ולא אצלי.

למרות ההיגיון הבריא, אנחנו ממשיכות להאשים את עצמנו בכל מה שהשתבש, את המשקל, את הקלות, את ההנאה. וזה מתסכל. בפנים את יודעת שאין לך צורך להרגיש אשמה, ששום דבר שעשית לא הופך אותך לפחות טובה, פחות שלמה, פחות אישה. אבל האשמה... האשמה.

זה ממש מקומם שגברים מקבלים את עצמם כשם שהם מסירים מעצמם אחריות. הם לא מאמינים לרגע שהם אשמים בשום-מצב. או לחילופין, הם פשוט לא חושבים שמשהו לא בסדר. אז אני לא נראה כמו דוגמן –אז מה, אז הבית נראה כמו דיר חזירים –למי איכפת, אז לא התקשרתי אליה – אפשר לחשוב. זה מקומם, שאנחנו לא מצליחות לעשות את זה.

אולי ורק אולי בגלל זה, אנחנו מרשות לעצמנו עם בן זוג קבוע לרטון, לזעוף, לשלוט ולמרות שזו לא הדרך הטובה ביותר, זה הזמן היחיד שלנו לחיות עם פחות רגשות אשם משלנו ולתת קצת לאחרים.
***
כל הפרקים | הוא והיא ב-ynet | הכריכה האחורית | תגובות, הערות והצעות