הוא והיא | גברים תמיד בסטטוס של צריכים להשתנות

התמונה לקוחה מהאתר AllFunny
נשים מצליחות לשכנע גברים שהם דפוקים, עד שהם מפנימים ונמצאים בחרדה תמידית. החרדה הזו לא תפסיק (וגם לא ממש תשרת את הקשר) אם נשים בעצמן לא יידעו לומר: מה לעזאזל, אנחנו רוצות!

הוא: לפעמים אני באמת מאמין שאני דפוק

לפעמים אני מאמין לךְ. אני דפוק. הפנמתי, ויתרתי על דברים שהיו חשובים לי עד לא מזמן (שיערות בחזרה, קשיחות ואדישות, ניהול הבית, אבירות). ולמרות זאת, אני לא מוכן להיכשל ברצון שלי לכבוש אותך, ולגרום לך להתאהב בי. אין לי בעיה להודות בזה, ואין לי בעיה לעשות הרבה למען זה.

נדמה לי לפעמים, שלא משנה מה, אני תמיד אהיה בסטטוס של "צריך להשתנות" או "צריך להבין מה זה אומר 'מערכת יחסים'. אולי בגלל זה קל לשקר. עדיף לומר לך שאני נשאר עוד קצת בעבודה כשבפועל אני שותה בירה עם חברים שאת לא מפסיקה לרדת עליהם. אולי בגלל שאת תמיד תפרשי את זה כמסר של פרידה, אני לא אומַר לך שפלרטטה איתי מישהי היום בעבודה. ואולי בגלל שאת חושבת שכל מה שמעניין אותי זה סקס, אני מעדיף לקרוא לספריית הפורנו שלי – "התואר הראשון". אני עושה הרבה בשביל אהבה. גם אם זה לשקר.

את לא יכולה לצפות ממני לצאת 'גבר' כשאת מתעקשת בכל הזדמנות להוכיח לי שאני חסר תועלת. כי הכל הכל דורש אצלי שינוי מיידי: המושב באסלה, כמה שאני עוזר בבית, הזמן שאנחנו מקדישים לשיחות, כמות השערות שיש לי על הכתפיים, הזמן שלוקח לי לגמור. רק אם אני משתנה אני יכול להוכיח לך שאני אוהב אותך

למה את לא יכולה ליהנות, כמוני, ממי שאני? למה זה חייב להיות הכל או כלום? למה אם זה לא הגבר המושלם שיש לחברה שלך, שהצליחה 'לחנך אותו' (ושבפועל עשה הצגה לידך כי הוא מפחד מהקריזות של אשתו) - אז את לא תרפי עד שאצא מהדלת? ואז, אנחנו כבר מכירים את זה, אני אלך, ואת תיזכרי בכל הדברים הטובים שאני כן עושה ואת תתקשרי ותודי שלא ידעת להעריך בזמן שהיית עסוקה לשנות לי את הרגלי הצפייה בטלוויזיה או את איך שאני מדבר לאמא שלי בטלפון.

כשאני לא משתף אותך במה שיש לי על הלב, זה לא בגלל שאני אטום או לא מחובר לרגשות שלי. זה בגלל שלא משנה מה אני אומר – או שתפרשי את זה לאיזה פחד נסתר שיש לי ממחויבות, או שאת תחשבי שאני לא 'גברי' מספיק בשבילך. ובכלל, כל השיח הזה פחות חשוב לי. לי חשוב להיות איתך ביחד, כל עוד זה לא חונך. חשוב לי הליווי, כל עוד את לא צריכה להתקשר אליי עשר פעמים ביום על כל אחד שדיבר אלייך לא יפה. חשוב לי הסקס, כל עוד את לא חושבת שאני סוטה בגלל זה. חשוב לי האוכל, כל עוד את לא מאוימת שאני מחפש להשאיר אותך במטבח. וחשובה לי המנוחה איתך, והנוחות, כל עוד את לא מפרשת את זה כעצלנות.

אני מסתפק במעט ולכן מתלונן פחות. אני אוהב. וזה שאני אוהב אחרת, לא אומר שאני צריך להשתנות.


היא: גם אני לא בטוחה שאני יודעת מה שאני רוצה

לא פלא שאתה לא יודע מה אני רוצה ממך, אם אני בעצמי לא יודעת מה אתה רוצה ממני ומה אני רוצה מעצמי. אולי כדאי להאמין לפרסומת האחרונה שמספרת לי שהגבר האידיאלי הוא חלק חזה? או שמא עליי להאמין שגברים אוהבים אנורקטיות כמו אלה שמרוחות על איילון עם חיוך מושלם? ומה עם זאת שאומרת ששחקני כדורגל מושכים יותר ממרצים לפילוסופיה? או האם לזו שאומרת שאמא מושלמת יכולה מקסימום לטגן שניצלים של טבעול? הבעיה היא לא בציפייה או ברצון שלי לשנות אותך, אלא בתקשורת. אנחנו כל הזמן מנסים להבין למה השני התכוון, במקום שפשוט נאמר זאת מלכתחילה. דווקא כשאין את המילים, ואני רק עם המחשבות, אני כל כך מרוכזת בחוסר המושלמות שלי, ואני משליכה את זה עליך.

אם אני אגיד בתמימות – "אני דווקא אוהבת שאתה גברי," אתה ישר תחשוב שזה מפריע לי שאתה שעיר או שמעכשיו מותר לך להיראות כמו האדם הקדמון ולהזניח את עצמך. אם אתה תגיד – "לא מחמיאות לךְ המכנסיים האלה," אני ישר אחשוב שהשמנתי או שאתה לא אוהב את הטעם שלי בלבוש. אני לא מחפשת לשנות אותך כי אתה לא מספיק לי; התאהבתי בך כמו שאתה, עם השערות והכרס הקטנה. התאהבתי בפלרטוטים ובחיוך הממיס שלך, בהערות הסקסיסטיות שלך ובחיבה שלך לפורנו ומציאת תנוחות חדשות. לא "לקחתי" אותך כי חשבתי שיש כאן פוטנציאל לא ממומש. אבל מתוך הרדיפה הבלתי פוסקת אחרי שלמות עצמית וחוסר היכולת להשלים עם החורים שלי, אני מנסה לשנות את מה שיותר פשוט לי לשנות ומשליך ממני עליך. כך שאם בחרת בי, זה אומר משהו עליי, ואני זו שמחפשת להשלים את מה שאתה מחפש. בדיוק מהסיבה הזו אני לא רוצה לשמוע על זאת שפלרטטה איתך בעבודה. זה מאיים עליי, על איך שאני נראית ועל איך שאני נתפסת בעיניך. לעומת זאת, אני אספר לך על זה שהתחיל איתי כדי לראות כמה אני חשובה לך.

אבל אל תחשוב שאתה יותר טוב ממני. אתה תעדיף שאני אתלבש צנוע או חושפני יותר בהתאם למה שאתה רוצה שהחבר'ה שלך יחשבו עליי. ויפריע לך אם אני אצא כל ערב עם החברות שלי, או לחלופין אתפדלע מול הטלוויזיה ואשמין. אנחנו כל כך לא מבינים את החשיבה האחד של השני עד שאנחנו מתחילים לפתח אלטר אגו האחד לשני, כאילו מה שיש לנו עם שלנו זה לא מספיק. אנחנו מריצים כל שיחה בראש עוד לפני שהיא נאמרת, אנחנו חושבים על תגובות אפשריות, היכן נקודות החולשה והבעיות, מה אסור לנו להגיד, מה הוא/היא יאהבו לשמוע, וכן, גם אילו שקרים לומר. כל מין מכיר את מינו, את המניפולציות, את הכוונות, את מה שעומד מאחורי. ההתנגשות מתחילה בערבוביה, כשהחוקים משתנים. אז אנחנו מתחילים ללכת על ביצים. המילים נזהרות ונשמרות מעצמן, ואז אנחנו מתחילים לדבר פחות עם הפה ויותר עם הַברות. לא פלא שזוגות וותיקים מתקשרים בחצאי-מילים ובנהימות.
***
כל הפרקים | הוא והיא ב-ynet | הכריכה האחורית | תגובות, הערות והצעות