מסעות מיסטר נורמל | מה זאת אהבה - פרק 1

אריך פרום כתב בשנת 1956 את הספר "אמנות האהבה." את הספר הכרתי השנה בעקבות המלצה של חבר יקר ואני לא יכול להתחיל להסביר את ההיפוך שזה עשה לי בבטן, בראש, בהתנהגות ובהחלטות שהחלטתי לקחת בעקבות הקריאה בו, שאני בטוח שלא תהיה חד פעמית. סדרת הפרקים "מה זאת אהבה?" היא בדיוק זה: ההבנות שלי את הספר וההחלטות שבחרתי ליישם בחיי בעקבותיהן. אתם מוזמנים להצטרף.

אהבה והישרדות - חלק א


"רוב בני האדם רואים את בעיית האהבה בעיקר כבעיית היותם נאהבים ולא כבעייתם היותם אוהבים, כבעיית יכולתו של היחיד לאהוב." הספר של אריך פרום פותח עם הקביעה הזו. ומה שבעט לי בבטן בעיקר, היה המשפט הזה בצירוף מה שכתוב בו בעמוד המבוא: "הספר מתכוון לשכנע את קוראו שכל מאמצי האהבה שלו סופם להיכשל, אלא אם כן ישתדל בכל כוחו לפתח את כלל אישיותו כדי להגיע לפעילות יצרנית ופורה."

התאהבות היא חוויית צריכה.
הגבר של המאה העשרים הפך מאגרסיבי ושאפתן לבעל "מארז" חברותי וסבלני. ובמארז הזה, כך קבעו הנורמות החברתיות (שאחריות לה עולם הפרסום והתקשורת, אבל אני מעדיף לא להתחיל אפילו לגעת בנושא הזה) – נשים מתאהבות. ה"מארז" הנשי, לעומת זאת, לא השתנה, לצערן של נשים פמיניסטיות רבות, כי גברים עדיין מוצאים את עצמם מתאהבים במראה החיצוני ובפייסנות של הנשים יותר מאשר בעצמאותן, שאיפותיהן, חכמתן ודעותיהן. וזה נכון. גבר ירגיש רע עם עצמו אם הוא יתאר את בת זוגו כְּיפה בלבד ולכן הוא יוסיף, במן פוליטיקלי-קורקט מחייב, שהיא גם חכמה ומצליחה.

אבל חוויית הצריכה לא מתבטאת דווקא במארז או בחיצוניות של תכונות שאנחנו מחפשים בבני הזוג שלנו. חוויית הצריכה באה לידי ביטוי בכך שכמו שמוצר נועד "לשרת" אותי, כך גם בן/בת הזוג שלי, ואם הם לא יעשו זאת, בדיוק כמו מוצר, אני אדאג למצוא לי מוצר אחר. ואם כבר אני עוסק במטאפורה הזו, הרי שאף-אחד לא בודק מדוע הוא לא נהנה מהמוצר שהוא רכש, אלא ישר טורח להחליף אותו באחר, בתקווה שהוא יענה על צרכיו. אבל אף-אחד לא בודק בזוגיות כמה הוא אהב (ולא נתן, כי אלה שני מושגים שונים). אנשים בודקים כמה הם נאהבים, כמה הם מקבלים את מה שהם צריכים, ולא בודקים אם הם סיפקו את מה שצריך כדי לקבל את הדברים הדרושים להם.

אהבה, על פי הספר, היא פרקטיקה שכולם נכשלים בה, אבל אף-אחד לא טורח להשתפר, לתרגל ולבדוק את עצמו כדי שבפעם הבאה תהיה הצלחה בזכות עצמו ולא בזכות הצד השני בלבד. בעוד אנשים משקיעים בלהראות טוב יותר, להתקדם בעבודה, להגשים שאיפות ולשפר את הפרקטיקה שלהם – הם מתייחסים אל האהבה כאל גורל משמיים שאין להם יד בו. והספר טוען שאהבה היא לא רגש, אלא אמנות. ובאמנות, כמו בכל תחום מעשי, יש צורך להשתפר על מנת להצליח.

אהבה היא התשובה לבדידות הקיומית.
אנשים מחפשים כל הזמן דרכים לא להיות לבד. מהרגע שבו נעקרנו מהטבע, יש בנו תחושה שמושכת אותנו בחזרה אליו ורק שם אנחנו מרגישים בנוח להיות לבד. אולי זה מסביר למה אנשים מסוגלים ללכת לטיולים לבד, או להתבודד מול חוף הים – כי שם הם לא מרגישים לבד באמת, כשהם חלק בלתי נפרד מהטבע. אבל בגלל שיצאנו מהמקום הזה, אנחנו מחפשים דרכים אחרות לחפות על הצורך הזה. ובשל כך, כשהאדם מרגיש קטן אל מול העולם, יש לו צורך לחלוק את חווייתו והווייתו עם אנשים נוספים. וכשאין את החיבור הזה, אנשים מרגישים בבדידותם (הזוגית במיוחד) תחושה של אשְמה, חרדה ואף בושה.

ומכיוון שקשה למצוא אהבה, כך אנחנו משכנעים את עצמנו וממציאים לעצמנו תחליפים שיַקלו על החרדות הללו, במום להבין שמה שקשה זה החלק של ה"לאהוב" ולא להיות נאהב. וכך מוצאים אנשים פורקן בבתי-קפה, בברים, באלכוהול, בסמים ובמין מזדמן שהופכים להיות תכופים וממכרים ואף פעם לא עונים על הצורך לא להיות לבד, ולכן אנחנו חוזרים לעסוק באותם הנאות רגעיות, זמניות, שאינן ממלאות את תחושת הבדידות ולכן הופכות להיות ממכרות עוד יותר.

בעוד שבחברה המודרנית (או הפוסט-מודרנית, לייתר דיוק) הפכנו את הצורך להיות שונה לאידיאל, אנשים לא באמת לא רוצים להיות שונים והם לא באמת שונים בפועל האחד מהשני. את האידיאליזציה הזו עשה עולם הפרסום, אבל בפועל, גם כשאנחנו מחפשים אחר הפריט המקורי ביותר ללבוש, יש משהו בתוכנו שמחפש לראות מי עוד קנה את מה שאנחנו קנינו בדיוק כדי להיות מבודלים, כביכול.

במקביל, חלו בחברה דרישות לשוויון, דבר שיַצר אחדות. והאחדות הזו, בלי לזלזל בכבודן של נשים, ביטל את ההבדל ביניהן לבין גברים. ככל שהקיטוב בין גברים לנשים הופך להיות מצומצם יותר, כך נעלמת לה מהעולם האהבה הארוטית. הנשים שוות בגלל שהן אינן שונות מהגברים. האחדות הזו באה לידי ביטוי גם בעולם העבודה, בו כולנו פקידים (בין אם מנהלים או בתחתית סולם הדרגות) שמהווים רק חלק קטן מפס ייצור של החלטות וניהול. אין ברשותנו יותר את האפשרות לראות את התמונה הגדולה, אלא רק את תפקידנו בלבד, כך שההתעסקות המכַנית הזו ברוב שעות היום, השליכה גם על הרגשות שלנו, כשחלק מתהליך גדול יותר, שאין לנו חלק בו ואין לנו גם את כל האחריות עליו. הסיבות לכל אלה נעוצות בכך שאנחנו כבר לא אנשים יוצרים (כמו חקלאי, למשל, שרואה את כל התהליך משלב הזריעה ועל הקטיף). במצב שכזה, שאין לנו אפשרות לראות את כל התמונה, האחדות הומרה בקונפורמיות, בעדריות ובהתנהגות המונים. אך מדובר בקונפורמיות מדומה, מכיוון שההגשמה נעוצה לא בחיפוש אחר מותגים מבַדלים או חיצוניות שונה, אלא באיחוד בין-אישי, "בהתמזגות עם נפש אחרת," באהבה.

כן, אני יודע שמדובר ביותר מדי אינפורמטיבי (ואולי "יבש"). אבל כדי להסביר מושג חדש בשפה שאינה מכירה בכלל במושג זה, יש צורך במבוא הזה. למי שלא יתייאש ובאמת ירצה ללמוד ולהבין – יוכל לנסות ולהבין את המקום שלו במערכת/מערכות היחסים שהוא היה/נמצא בהם, ולהיות במערכת יחסים טובה יותר, בה הוא בוחר לאהוב באותה מידה שבה הוא מתעסק בכמה הוא נאהב.
***
מה זאת אהבה - כל הפרקים להורדה / להדפסה

כל הפרקים | הכריכה האחורית | תגובות, הערות והצעות