מסעות מיסטר נורמל | כתיבה אלוהית

זהו, עכשיו קצת שקט. לא משנה מה, אני כותב עכשיו. אבל כותב באמת, כפי שאני כבר מחכה זמן רב. יושב מול המסך, מקליד כמה מילים ומוחק, מנסח מחדש ושוב מוחק. מנסה לזַמן אותה, את ההשראה שהייתה לי לפני כמה ימים. ומבין, כמו תמיד, שהשראה זה לא משהו שצריך לזַמן. השראה זה משהו שצריך להיענות לקריאתה כשהיא מגיעה. והיא תמיד מגיעה בזמן שלא מתאים. באמצע הלילה – בחלום, בזמן שאני מתקלח או כשאני בעבודה או כשיש מיליון דברים לעשות ואין זמן לנקות את הראש ולכתוב עכשיו. ואני חייב, אני פשוט חייב לכתוב.

כשאני כותב, קורים שני תהליכים מדהימים. התהליך הראשון – הוא הפיכתי לאלוהים. אני היוצר הגדול מכולם. בורא עולמות ומציאויות, אנשים ודמויות ואני קובע איך הם יראו, מה הם יאמרו, מה האופי שלהם, מה מניע אותם ובאיזו מציאות הם חיים. אני הגורל, צירוף המקרים והמשפטים הדרמטיים שמשאירים אותך חושב לאחר שקראת אותם. אני יודע לשחק בדמויות, בדיוק כפי שאני יודע לשחק בקוראים ויודע בדיוק מה יגרום להם לצחוק, לדמוע ולהיות במתח. אני הוא האלוהים.

ואז, בתהליך השני, היוצרות מתהפכים. פתאום הדמויות מקבלות חיים משל עצמן, אופי משלהן ודעות ובחירות, גם אם הן שגויות ומוטעות ומעוותות את המציאות שתכננתי בעבורם. יש מקרים של ממש שבהם אני כותב משפט שדמות תאמר ואני מוחק אותו מיד לאחר מכן, שומע את הדמות צועקת לעברי: "נראה לך באמת? שאני אגיד דבר כזה? מה נראה לך שאני?" והדמות צודקת. כשיש לה חיים משל עצמה, בדיוק כפי שהסתיימה עבודתו של אלוהים, עכשיו הזמן שלה לבחור, לטעות, להחליט. וכך מוצא לו הסיפור מקבל תפניות חדשות ואתה, הסופר/ התסריטאי, צריך להתמודד עם זה. לראות איך אתה מעביר את המסר, את מה שרצית לכתוב ולבנות ולסיים, בהתאם למציאות שיוצרות בעבורך הדמויות ולא במציאות שאתה רצית ליצור בשבילן.

אני כותב בימים אלה, בפעם השישית, את הספר שאני עובד עליו כבר כמעט ארבע שנים. הפסקתי באמצע כדי לכתוב ספר אחר, שנכתב ונבנה מחדש עשרות פעמים, במשך עשר שנים. והדמויות משתנות כמו שאני משתנה, מתייחסות למציאות ולעצמן אחרת, גְדלות יחד איתי ומגיעות למקומות חדשים, שלעיתים מנבאות מראש את המקומות שאני מגיע אליהם בעצמי. וזה מדהים וזה ממכר וזה כל-כך נחוץ וחשוב לי.

יש משהו אלוהי בכתיבה, כפי שיש משהו אלוהי ביצירה. יש המון קסם והתרגשות סביב ההתחלה ואז הכל מתחיל לנוע מעצמו, לאן שלוקח אותך העולם שיצרת. ורק לאחרונה, העולמות שאני יוצר בכתוב, הם אותם העולמות בדיוק שאני יוצר לעצמי במציאות. ולמרות ששני העולמות האלה לא מושלמים, ככה אני מוצא את עצמי אוהב את שניהם.

אני חושב שעמוס עוז אמר פעם – כל סופר צריך פצע פתוח ומרפסת. ואולי באמת, כשאני נותן לפצעים הפתוחים שלי להגליד, אני סוגר לעצמי יותר אפשרויות לכתוב. אבל הנה, בבלוג הזה, שהתחיל מהמון כאב והתפתח, יחד איתי, למקום טוב יותר, אני דורש מעצמי לכתוב כי זה חלק ממני והמהות שלי. אני חייב להמשיך לכתוב. אני רוצה להמשיך לכתוב. אני יכול להמשיך לכתוב.
***
כל הפרקים | הכריכה האחורית | תגובות, הערות והצעות