הוא והיא | השמנה, הרזה והמעצבנת

התמונה לקוחה מהאתר Fun Gallery
לגבר שלך אכפת מהאובססיביות שלך לגבי המשקל, הרבה יותר מאשר אכפת לו מהמשקל שלך בפועל. נשים רבות, במקביל, מגלות שאין דבר כזה הליגה שלי, או הליגה שלו, מכיוון שלא מדובר על מבחנים לאולימפיאדה.

הוא: את שמ-נה. כן, את שמנה.

לעולם לא אצליח לנצח כשתשאלי אותי – "אתה חושב שאני שמנה?" – מכיוון שגם את לא מנצחת ברגע שאת מחליטה לשאול את השאלה הזו שוב ושוב ושוב. העניין הוא, שאם את שמנה, ואני מבחין בזה, ועדיין נשאר בסביבה, סימן שאני חושב שאת שמנה בדיוק כמו שאני חושב שאת יפה, גבוהה, חכמה, סקסית ועוד. מדובר בשם תואר ולא בתיאור אישיות. כי את לא באמת שואלת אם את שמנה. את רוצה לדעת שאת עדיין מושכת אותי. ואין קשר בין השאלות.

בדרך-כלל את יודעת לבד שאת שמנה, אלא אם-כן ניחנת בעיוורון נרקיסיסטי מטורף. כשטוב לך לגבי עצמך – לבן הזוג שלך (כל עוד הוא לא מחפש קישוט) – טוב איתך כמעט בכל מצב. ואם את תולה את כל הרגשתך בשאלה "האם אתה חושב שאני שמנה" – אז את פשוט מחפשת דרמה שתוכל להצדיק את השנאה העצמית שלך, עוד לפני שבכלל העזתי לענות על שאלת המלכודת הזו.

נשים רבות לא יסכימו לצאת עם גברים שמנים – רק "כי ככה זה גברים." ונשים רבות לא יסכימו לצאת עם חצי קוף ששערות הגב לא מתחברות לאלה שבעורף – רק "כי ככה זה גברים." ונשים רבות לא יסכימו לעשות דברים מסוימים במיטה רק מהפחד שהגבר שלהן יעזוב אותן. נשים רבות (ונורמליות) מסכימות להיות עם גברים שהם רחוקים מלהיות בראט-פיט בגלל מה שיש לגברים האלה להציע, מעבר לבטן חטובה. גם הגברים המושכים ביותר (כל עוד הם לא נעל) יהיו מוכנים לצאת עם נשים שלא עומדות במבחני הקבלה של ויקטוריה סיקרטס, אם יהיה לאותן נשים משהו נוסף להציע. יש גברים שמחפשים קישוט כמו שיש נשים שמחפשות ארנק. רובנו מחפשים מקום נוח ונעים להגיע אליו הביתה בסוף יום עבודה. גברים לא נרתעים משמנות בדיוק כמו שנשים לא נרתעות מגברים קרחים. אנשים, באופן כללי, נרתעים מאנשים שלא טוב להם לגבי עצמם.

זו צביעות לצפות שהגבר שלך יאהב אותך בדיוק כמו שאת, ואז לעשות את הכל כדי לסחוט ממנו אישור לזה שהוא חושב שאת שמנה. כי מה? אם אני אוהב אותך, אז זה אומר שהפכתי לעיוור? אכפת לי שהפכת לכבדה באופי ובהתנהלות יותר מאשר אכפת לי שעלית כמה קילוגרמים. אכפת לי שאת מרחמת על עצמך, שאת פחות מינית, שאת לא מרגישה בנוח במיטה, שאת מקטרת שעות על זה ששום דבר לא עולה עלייך, על זה שאת לא אוכלת כלום כשאנחנו יוצאים מהבית, על זה שאת סופרת גם לי את הקלוריות ומחליטה לשים את כל הבית בדיאטה, ושאת אובססיבית באופן כללי. לא טוב לך עם המשקל שלך? תעשי דיאטה ותעזבי אותי בשקט.

אם לגבר שלך יש בעיה עם המשקל שלך, אז הוא לא היה יוצא איתך מלכתחילה, וזה הפסד שלו. אם עלית במשקל אחרי הקשר, כל עוד את מרגישה טוב עם עצמך – לגבר שלך יהיה טוב איתך, כל עוד את לא מאביסה את עצמך למוות. ואם אני כבר בסביבה, אז אל תוסיפי נאג'סיות לסיבות שארצה לקום וללכת.


היא: גברים מעדיפים נשים רזות

מעולם לא הייתי רזה. הסבירות היא שלעולם אני גם לא אהיה. זה לא בוער לי בעצמות, זה מעולם לא הפריע לי עם גברים. אני אוהבת קימורים. אני אוהבת חזה מלא, אני בעד תחת בשרני, אני בעד מותן עגלגלה שתדגיש את ההבדל ביניהן.

אני מבינה את אידיאל היופי הנשי, אני אפילו מסננת בין השיניים לפעמים "ואוו, איזו כוסית, הלוואי עליי." אבל טוב לי בעור של עצמי. נכון, לא תמיד טוב לי מספיק בכדי ללכת עם בגד ים אבל מספיק בכדי לעמוד עירומה מול המראה ולראות מה הם רואים (אולי לא להבין , אבל לראות).

לי לקח הרבה שנים להגיע למקום הזה. פיתחתי תחליפים ליופי: קראתי, התעניינתי, הסתקרנתי, פיתחתי את תחומי העניין שלי, למדתי מה לחשוף בכדי להסיט את תשומת הלב, למדתי להזדיין הכי טוב שאפשר, הפכתי למי שאני היום. גברים מעולם לא אחזו זאת נגדי. להיפך: הגברים שלי תמיד היו מושכים, יפים וסקסיים ואפילו מעוררי קינאה.

אולי בגלל זה אני לא תולה יותר את המזל או היעדרותו של המזל שלי עם גברים - במשקל. היו תקופות שהייתי מלאה יותר היו כאלו שהייתי מלאה פחות. כל עוד לא הייתי מודעת לזה, זה לא שינה כלום. אני יודעת שכשאני נכנסת לחדר אי אפשר להתעלם ממני ומהשיער האדום שלי, ומהמחשוף ומהעקבים הגבוהים. וגם אם אני לא הטעם שלך (אני יכולה להבין את זה לגמרי), אני מצליחה לרוב למשוך תשומת לב עם הלשון.

כשגילו לי את הצליאק, התברר שאין לי הרבה מה לאכול (היום אני מבינה שזה שטויות) והחלטתי לנצל את "המתנה" שניתנה לי באמצע החיים ולרזות. אז התחלתי להתחרות בעצמי כמה זמן אני יכולה לחיות על מים קפה וסיגריות (שבועיים), כמה זמן אני יכולה לאכול רק חביתה סלט וקוטג' (חודש וחצי), וכמה זמן יחזיקו אותי מלפפונים וגבינה לבנה (שלושה חודשים). הרגשתי רגשות אשם שאני בכלל רעבה, או אם אכלתי משהו שחורג מהמשחק. ירדתי המון במשקל ולראשונה בחיי הייתי כוסית. זה לא עשה אותי יותר מאושרת, כפי שציפיתי, וזה לא הפך אותי ליותר מעניינת, וכתוצאה מזה – זה לא החזיק מעמד זמן רב. למרות כל ההשלמה, האהבה והקַבלה העצמית, הרזון תמיד הופך להיות מטרה.

דווקא כשעליתי חזרה במשקל (חצי מההורדה) הפסקתי לרדוף אחרי ההוכחה שתאשר שאני נראית טוב. אחרי הזיון הבא עם החתיך התורן, זה שלפני כן לא חשבתי שיהיה אי פעם שלי, קיבלתי הרבה יותר פידבקים מהסוג שנשאר, וגיליתי שאין דבר כזה הליגה שלי, או הליגה שלו, כי זה לא מבחנים לאולימפיאדה. לגובה, המשקל ולמראה החיצוני בכלליות אין קשר לסיכויים שאעניין אותך או שתעניין אותי. אלו תנועות הגוף והמחוות, אלו העיניים, האוזניים והשפתיים. זה החיבור וההתאמה בין שני אנשים, זה החיבור שלי לעצמי שהופך הכול לאפשרי.

אז תסלחו לי אם אני לא מאמינה שגברים מעדיפים נשים רזות, כמו שאני יודעת שנשים לא מעדיפות גבר עם שרירים.
***
כל הפרקים | הוא והיא ב-ynet | הכריכה האחורית | תגובות, הערות והצעות