מסעות מיסטר נורמל | שנת 2018

אני עומד עם הגב לבית שלי. הבית ש-לי. זה לא בית גדול, אבל מספיק בשבילי ובשבילה ובשביל הילדים. כולם עוד ישֶנים ואני עומד עם הגב לבית שלי ופנַיי מביטות קדימה, לכיוון הבריכה הפרטית, המקורה והמחוממת. אני נעמד על שפת הבריכה, כפי שאני עושה בכל בוקר ומביט מסביב על הגינה, על הכלב ששוכב לו בפתח המלונה ומקשקש בזנב לעברי, על הבריכה וגם מגניב מבט חטוף על הבית. "כן," אני מאשר לעצמי כפי שאני מאשר לעצמי בכל פעם מחדש כשאני נעמד כך, "זה באמת קרה. זה באמת קורה."

אני לא עשיר במיוחד, אבל חי טוב. אני מהסוג של האנשים שלא צריכים לדאוג לעתיד הכלכלי של הילדים שלהם, אבל לא קונים דברים רק בשביל לקנות אותם ולסנוור עיניים לעצמם ולסביבה. הילדים קמים, מרדניים כתמיד, ואנחנו אוכלים יחד ארוחת בוקר משפחתית חפוזה.

אני נותר לבדי בבית, אחרי שאשתי לא מפסיקה לצחוק בכל פעם מחדש כשאני מגיע מאחור ומפריע לה להתארגן לעבודה. היא מנסה להתאפר ואני מוריד ממנה בגדים. היא מנצחת, אבל יודעת שבערב אני לא אוותר בכזו קלות. עכשיו הבית כולו שלי, אבל אני רץ אל המרפסת האהובה עליי, שבקומה השנייה. אני מחדיר מוסיקה מענגת היישר אל תוך האוזניים ופותח את הקובץ האחרון שאני עובד עליו, עוד ספר שאני בטוח בהצלחתו, כמו של קודמיו.

בצהרים הילדים חוזרים מבית הספר, צורחים את הנשמה ונרגעים מיד כשהאוכל מוגש להם, כי הם יודעים שלא מדברים בצרחות. ואנחנו אוכלים ומדברים ומתעדכנים במה שקורה, בדברים שמעסיקים אותם. והם לא חייבים לאהוב כל דבר שאני אומר, אבל הם מכבדים, בדיוק כפי שאני משתדל לכבד וגם אם הם לא תמיד מרשים לעצמם להראות, אני יודע שהם אוהבים ויודעים שהם הכי ברי-מזל בעולם. כמוני.

אני הולך לסדרת פגישות. כמה מהן בנוגע לספרים, אירועים וירידים וכמה מהן בנוגע לכמה פרוייקטים קטנים שתמיד חלמתי לעשות. בערב אני בדרכי אל עוד הרצאה שהמקומות אליה נמכרו כולם. ואני מדבר על עשר השנים האחרונות, מתישהו מסוף 2006 ועד היום וכל הדברים שעברתי ואיך הם הובילו אותי לאדם שאני היום ואיך זה בא לידי ביטוי בספר המצליח שהתחיל את סדרת ההרצאות הזו. וכולם קמים על רגליהם ומוחאים לי כפיים ואני מביט בכל אחד ואחד מהחיוכים שנשלחים לעברי ויודע שהצלחתי.

ובערב אני חוזר הביתה, אל חוף המבטחים. הילדים כבר כמעט ישנים ואני משוחח איתם, או משחק איתם, או מקריא להם סיפור, או ממציא להם אחד באותו הרגע ומבקש מהם להמשיך אותו יחד איתי. וכשאורות חדריהם כבים, אני מגיע אליה, אל מושא אהבתי התמידי ומרכין את ראשי על ברכיה. אני מביט בעיניה ומחייך והיא יודעת ומכירה כבר את החיוך הזה שנים. יודעת שאני מאושר. היא מחייכת אליי בחזרה ומקרבת את ראשה אליי, נושקת לשפתיי ואומרת לי שהיא אוהבת אותי בלי מילים.
***
כל הפרקים | הכריכה האחורית | תגובות, הערות והצעות