מסעות מיסטר נורמל | פחדים, חיים ומוות

אנשים לא מפחדים על עצמם, על יקיריהם ועל החיים סביבם. אנשים מפחדים מעצמם, מיקיריהם ומהחיים סביבם. כולם מפחדים מאותו הדבר בדיוק, כי כולנו אותו הדבר בדיוק. אנחנו אנשים שמחפשים חולשות וטעויות ועוול של אחרים כדי להתמקד בהם ולהתחמק מאלה שלנו.

זה שמפחד לקפוץ מהצוק, לא מפחד להיפגע, אלא מההשפלה אם יקפוץ לא נכון וייחבט.
זה שמפחד מאהבה, לא פוחד להיפגע מאהבה נכזבת, אלא מחוֹסר הדדיות בחשיפת רגשותיו.
זה שמפחד להתחיל עם בחורה, לא פוחד מתשובה שלילית, אלא דווקא מזו החיובית.
זה שמפחד להתפטר, לא פוחד שלא ימצא אחרת, אלא מהאכזבה שתובע כלפיו כשיבקש לעזוב.
זה שמפחד לומר את דעתו, לא מפחד מלקיחת אחריות, אלא ממה שיחשבו עליו אם ייקח.
זה שמפחד לשנות משהו בחיצוניותו, לא מפחד ממראה מכוער, אלא מצחוקים מאחורי ולפני הגב.
זה שמפחד לקחת סיכון, הוא לא אדם אחראי בהכרח, אלא כזה שמפחד לחיות.
זה שמפחד לחיות, לא מחכה למוות, אלא נמנע מאלה שלא יאהבו את דרך חייו.
זה שלא מפחד בכלל, הוא הפחדן הגדול מכולם כי הוא חושש כל הזמן שיגלו זאת.

אפשר להפסיק עם זה. מצד אחד, אפשר להחליט שאני חלש, טועה ועושה עוולות בדיוק כמו האחר ועלי להבין אותו כפי שאני מצפה להבין את עצמי. מכיוון שהעולם הקפיטליסטי וההיררכי שבו אנחנו חיים לא ייעלם בזמן הקרוב, כך גם הסיכוי שנוותר על הצורך לחפש חולשות של אחרים כדי שלא יעלו על שלנו. מצד שני, אפשר לומר שבמילא יהיה מי שיחפש לצחוק עליי, לבקר אותי או להתרחק ממני, אז לפחות שאהנה ממה שאני רוצה לעצמי.

הבעיה היא שהקולות האלה בראש חזקים מדי, מושרשים עמוק וזועקים בקול רם. הבחורה שתפתח את המקרר, כבר תשמע בראשה את זה שיעיר לה על כך שהיא אוכלת יותר מדי, גם אם היא חושבת שהיא אוכלת בסדר גמור ושמותר לה לפנק את עצמה במשהו מתוק מדי פעם. הבחור שירצה לצאת מהעבודה בשעה סבירה, יראה בדמיונו את המבטים המשתאים שמשתרכים מאחורי גבו. הבחורה שתשנה את תסרוקתה, כבר תוריד מחשיבות העניין בפני כל מי שישאל מה עשתה ותכניס לו בתוך הפה את הביקורת עוד לפני שמישהו יצליח להוציא מילה מהפה. הבחור שמתלבט אם לקבל את הצעת חייו מהבחורה שאוהבת אותו בדיוק כמו שהוא רצה, כבר חושב על דרכים להסביר לכולם איך הוא סרב לזו שהוא טען שהיא אהבת חייו, עוד לפני שהוא ענה לעצמו אם הוא בכלל רוצה לקבל את הצעתה.

המצליחים היחידים בחיים הם אלה שהם לא מפחדים. וזה לא שהם לא נכשלים. הם נכשלים, והרבה. הרבה מדי. הם פשוט היחידים שלא אכפת להם ממה שאתם חושבים על ההצלחות שלהם, על הכשלונות שלהם ועל הבחירות והדרכים שלהם. הם ראשי הממשלה שנבחרים שוב ושוב, הם ראשי החברות המסחריות שחודרות לנו לכיס בלי הפרעה, והם הבוסים שמתקדמים למרות שאתם חושבים שבכלל לא מגיע להם, וזו הבחורה השמנה שמסתובבת עם הביקיני בים והמכוער שיוצא עם הבחורה הכי יפה בחדר.

ברגע שהקולות של הסביבה חודרים לראש ומטשטשים את הקול העצמי, את הבחירות האישיות, את הרצונות הפנימיים, אז אנחנו נעלמים קצת יותר. אנחנו הופכים להיות לאנשים שחיים בשביל אחרים ותגובותיהם ואישוריהם. זהו מוות ארוך ומייסר, שהמוטיבציה להישאר במקום הזה היא הבעיה שמלכתחילה שמה אותנו במקום הזה: פחד.

זה הזמן לחיות. עכשיו.
***
כל הפרקים | הכריכה האחורית | תגובות, הערות והצעות