מסעות מיסטר נורמל | סדקים ביציבות

זה מתחיל מכאב חד, בהפתעה. אחר-כך זה מגיע שוב, ומקפיא את כל הגוף. כמו זקן שבא בימים, העצמות מסרבות להרפות, והן מכאיבות. הרגליים מנסות לזוז ראשונות, בתנועות קטנות, שכּל אחת מהן מרגישה כמו בעיטה חדה בעמוד השדרה. הגב מכופף, הגוף נוטה הצידה, וכל שנותר הוא להמתין.

הגב, סמל היציבות וזה שמייצג את חוסר התלות והזקיפות שמקורה בגאווה, הערכה וביטחון עצמי – פוער חור באדמה ומשקיע את כולם יחד איתו כשהוא פגוע. הוא נאחז בכוח בשאריות אחרונות שמנסות להפשיל מהגוף. למה זה היה חייב לקרות דווקא עכשיו? למה זה היה חייב לקרות בכלל? אולי הגב בכלל קורס מזקיפות ייתר, מזחיחות ומיוהרה, כזו שדווקא שלא אפיינה אותו במשך שנים?

החופשה שהקיפאון מחייב לקחת – לא הופכת לחופש אמיתי, כשאין שליטה על דבר, ואפילו על התנועה הקלה ביותר. עכשיו הגב הוא זה שמכריח לוותר, להכיר בקושי שבחוסר הוודאות ובמגבלות שלא קשורות לרצונות ושאיפות ולמטרות. מהמקום הכי חסר שליטה לגבי הגורל, יש צורך להיכנע לסירובים, לקבל מחדש את הילדוּת, לאבד שוב את המושכות (שלא היו קיימות מלכתחילה באמת), ולמצוא את מי שאתה מחדש, גם אם הסוסים כבר גמורים.

השקט מפנה מקום למחשבות מפחידות, שמרקדות את חוסר הנוחות. מחשבות שמתיישבות ונהנות מחוסר הרעש שאנשים יוצרים לעצמם במהלך היומיום בכדי להימנע מהן. הן מדברות, מלחששות ביניהן ולא מבינות איך הגוף אכזב את הנפש שוב. הן מנסות לעודד, לומר שאולי הריצה הייתה מהירה מדי, וכי לא ניתן להשתלט על כל חלקה טובה בבת-אחת. הן קוראות לנוח. אבל דבריהן לא מצליחים לנחם.

הגוף זועק בכל תנועה להיזהר, אך הנפש זועקת – "להיזהר?! איך אפשר להיזהר ממשהו לא מתוכנן בכלל? ואיך אפשר להיזהר מלהיות מאושר?"
***
כל הפרקים | הכריכה האחורית | תגובות, הערות והצעות