מסעות מיסטר נורמל | זוכרים בעברית

יש כ-6,000 יהודים באוניברסיטת מרילנד. בערך שליש מהם משתמשים בשירותי "הילל," בין אם זה לתפילות, לאוכל כשר או לפעילות חברתית של כ-40 קבוצות סטודנטיאליות. ובכל-זאת, ישראל היא לא חלק בלתי-נפרד מהמושג "יהודי" כפי שאנחנו מכירים בארץ. כאן, ישראל היא כלי כדי ליצור שיח משותף, לחזק אמונה, ובעיקר למנוע התבוללות.

ומכיוון המושג "יהודי" הוא לא בהכרח דתי, אלא בעיקר תרבותי, שליח סוכנות יהודית מתקשה למצוא את מקומו בהגדרה המעורפלת הזו. הערפול מקבל משמעות מבלבלת יותר כשצריך לארגן אירוע יום זיכרון לסטודנטים יהודים-אמריקאיים, כשכל הדבר מסביב עובדים לרעתו: סטודנטים באשר הם, כמו בארץ, תמיד עסוקים בשביל אירועים שכאלה. גם אם לא עסוקים, הם ימצאו את עצמם עסוקים מכדי להטריח את עצמם לאירועים שכאלה. בנוסף, כל אירוע שאין בו בירה ובחורות ערומות - עומד כבר בסכנת הכחדה. צריך להבין שסטודנטים אמריקאיים בפרט הם עַם שקשה לתקשר איתו. בקושי אפשר לנהל שיחה עם מישהו מבלי להפריע לו לשמוע מוסיקה באיי-פוד שלו ומבלי שתצטרך להזיז לו את משקפי-השמש-דיסטנס שלו מהפרצוף. עכשיו לך תבקש ממנו להגיע לאירוע יום הזיכרון לחללי צה"ל. וגם חשוב לזכור שיום הזיכרון נופל בדיוק על המצפון האמריקאי-יהודי: הם כאן, בארץ החיים הטובים והם לא צריכים תזכורת לכך שיש להם אחים שמתים רק בגלל שהם חיים בטריטוריה אחרת.

למרות כל זאת, אחת מהקבוצות הפרו-ישראליות סייעה לי להרים טקס. ארגַנו את החיילים הישראליים שהגיעו במיוחד ליום הזה (החיילים שהיו עם הסטודנטים בתגלית, כשהם ביקרו בארץ). אנשים התנדבו כדי לקרוא יזכור ולדבר על הייחוד של היום. מקהלה יהודית עשתה חזרות לשלושה שירים בעברית. סטודנטים מבצלאל, בשיתוף הסוכנות היהודית, עשו סרט מצויר ומרגש על כֶּאבהּ של אמא. אחד החיילים סיפר על חברו הטוב ביותר שנהרג בשירות ושלושתם הביאו סרט על קצין מובחר שנפל בקרב. כל החודש האחרון עבדנו על זה, ארגנו, פרסמנו, התחננו וקיווינו שיבואו 25-30 אנשים. באו 150. באו 150. 150 סטודנטים אמריקאים פינו קצת זמן ובאו לחלוק כבוד, לשמוע, להתרגש, לעמוד בהמנון ולמחוא כפיים בין קטע לקטע (מה לעשות, עדיין אמריקאים).

וזה היה מרגש. לא רק בגלל שזו המדינה שלי, החיילים שלי, ובגלל טקס שבניתי מתחילתו ועד סופו. זה היה מרגש כי עוד מישהו, אי שם במדינת הניכר, אכפת לו מהמדינה שלי, מהחיים שלי ומהחיילים שמגינים עליי בכל מחיר. והמחיר הוא גבוה.

וביום רביעי, כשכולם יבואו למסיבת יום העצמאות בוושינגטון די.סי., אחרי שהם יבלו כמה שעות בשוּק הישראלי שאני מכין להם - הם כבר ישכחו מזה שהם עמדו דקת דומייה לזכרם של הנופלים. אבל אני לא אשכח ותמיד אודה על כך שזכיתי להיות נוכח ברגע הזה, שחיכיתי לו כל השנה: לרגע שבו אדע שהצלחתי לגעת קצת מעבר לאיזו מסיבה או סרט ישראליים. ולמרות שזה קשה שזה בא עכשיו, דווקא עכשיו לפני שהשליחות הזו נגמרת, אבל זה בא בדיוק בזמן.

***
כל הפרקים | הכריכה האחורית | תגובות, הערות והצעות