מסעות מיסטר נורמל | היא לא מעוניינת בי

היי, תל אביב. כן, את. העיר. זו שכולם קוראים לך ללא הפסקה, שאת מיוחדת, שאת ממכרת ושאצלך זה או הכל או כלום. כן, את. נו, תקשיבי לי רגע. אני יודע שהתחלנו קצת ברגל שמאל. אבל עכשיו אני פה, מתגורר בתוך הגוף שלך, ממש במרכז העצבים שלך, איפה שכל עורקי התחבורה, הבילוי והעסקים עוברים ואני מרגיש שנעלבת, ושאת לא נותנת לי אפשרות להתמקם. אז תקשיבי ותקשיבי לי טוב: אני לא מתכוון לעזוב. בטח לא אחרי כל מה שעברתי איתך. אז אם אני כבר פה, את לא חושבת שאפשר קצת, את יודעת, להשלים? אפילו רק קצת. נו... מה את אומרת?

את יודעת שהייתי חולה בדיוק איך שקיבלתי את הדירה? קצת מצונן, את יודעת, לא משהו רציני. כנראה הגוף שלי חיפש תירוץ להגיד לי לנוח אחרי כל הבלגאן הזה עם מציאת דירה. את מה זה קשה עם הדירות, את יודעת את זה? לא משנה, זה לא העניין עכשיו. אז כשהייתי חולה, הבנתי שאין לי אצלך את כל המערכות שאני רגיל שהם לידי. למשל, קופת חולים. אז התקשרתי אליהם וקבעתי תור לרופא תורן וכשהגעתי, התכוונתי לעבור למרפאה הזו שיחסית קרובה למקום שבו אני גר. אבל איך שהגעתי, היו שם מלא מסוממים ואנשים מיואשים כאלה – אז החלטתי לוותר. שאם, חס וחלילה, אני אצטרך משהו, אני אפנה לרופאה שלי בצפון ואני אשתמש במרפאה הנוראית הזו רק במקרים דחופים. אז לא עברתי.

ואת לא תאמיני מה קרה לי עם הבנק. אני, שעושה את הכל באינטרנט ובטלפון, התעצבנתי שאני צריך להגיע לסניף בשביל פנקס שיקים מחורבן וכספומט שאני בכלל לא צריך. אז נכנסתי לסניף בתל אביב, זה שממש מול הבית שלי וביקשתי מהם שיעבירו לי את זה לכאן. אז הם שכנעו אותי לעבור לסניף שלהם. אני בכלל רציתי למצוא בנק חדש אבל אף פעם אני לא מוצא את המוטיבציות לעבור מחרא אחד לחרא אחר, כך שהשתכנעתי ועשיתי את כל הניירת ואמרו לי שזה עניין של שבועיים. קיבלתי מכתב בדואר שביקש ממני להגיע לסניף החדש שלי וכשהגעתי, לא רק שלא קיבלתי את מה שרציתי – אלא גיליתי שהם בכלל לא העבירו אותי. והם לא היו נחמדים שם בבנק, צעקו עליי וכאלה ולא היה אכפת להם שלקחתי חצי יום חופש בגלל כל הסידורים שהייתי צריך לעשות בסניף. למה הרבה סידורים? כי את ממש יקרה, תל אביב, את יודעת את זה? קניתי ירקות למרק וסלט בשבוע שעבר ביותר ממאה שקל. מאה שקל?! את לא חושבת שזה קצת מוגזם? בכל מקרה, כך מצאתי את עצמי משאיר את הבנק שלי בצפון.

ואת יודעת שמלא חברים באים אליי? כן, בטיפין טיפין, החברים הקרובים ביותר שלי חוזרים לתוך חיי, אחרי שהייתי חסר בחייהם והם בחיי למעלה משנתיים. כן, את צודקת, זה מה זה כיף. אבל הם מה מעוצבנים על החנייה שפשוט לא קיימת ליד הבית שלי. זה כבר סיוט. טוב, את בטח יודעת את זה כבר, אבל ככה לדפוק גרירה וקנס מוגדל לחברה שבאה אליי? עכשיו היא מה זה חושבת פעמיים לפני שאנחנו מדברים על להיפגש. באמת שאת לא בסדר.

ובגלל שאת יקרה, אני מתחיל קצת עם חשבון בנק במצב שלילי, אז קצת קשה לי להחליט עם לקנות קטנוע או אופניים כי אין לי כסף לשניהם (והאמת, גם לא לאחד מהם). וכולם פה עם אופניים, קטנועים וכלבים. ורק אני לא, אבל אני רוצה, אבל לא יכול עדיין. כן, אל תדאגי, יש לי סבלנות ואני יודע שצריך קצת זמן והכל. אבל ככה אני מרגיש שאני לא מצליח להתחבר אלייך כמו שאני אמור. להרגיש אותך בשדרות הרחבות, לטייל בך עם אופניים (וקסדה, רבאק!) ולנסוע לחברים שלי שמפוזרים ברחבי העיר. ואת ידעת שחברת "דן" הורידה בכחמישים אחוזים את התדירות של האוטובוסים שלהם? זה לא בסדר, תל אביב. את אמורה להיות בלי הפסקה ולא לסיים את השירותים לפני חצות.

והתקשרתי למרפאה הקהילתית שבעיר והם אמרו לי שהם לא יכולים לטפל בי כל עוד הכתובת שלי בצפון. אז למרות שזה אומר שאני הולך לקבל אגרת טלוויזיה עכשיו בגלל זה, בכל זאת העברתי את הכתובת. והתקשרתי אפילו למשרד הפנים ואמרו לי שהכל בסדר ושהספח הלבן בדרך אבל הכל כבר מעודכן במערכת עם הכתובת החדשה. אז התקשרתי שוב למרפאה והם אמרו לי שהמחשב שלהם, שמחובר למחשב של משרד הפנים, לא מראה להם שאני גר בתל אביב. אז אני צריך לחכות, כך אמרו לי, עוד כמה ימים ונכון, הם יודעים שבמילא יש תקופת המתנה ארוכה, אבל אי אפשר לעשות כלום עד שהכתובת שלי לא תעבור.

טוב, תל אביב, בואי נדבר על זה רגע ברצינות. את יודעת, לא הכרנו קודם ובקושי ראיתי אותך ממטר. וגם כשהגעתי, לא ממש היה לי עלייך רושם טוב. אנשים נראו לי פה קצת מנוכרים, קצת אבודים ומחפשים הרבה מרחב ופרטיות, וגם קצת תשומת-לב (קצת? הם זועקים זאת: "שמישהו כבר ישים לב אליי בעיר הענקית הזו?") ולא, אני עדיין לא משנה את דעתי ולא אכפת לי כמה את מעוצבנת עליי. אבל האם אנחנו לא יכולים להסתדר למרות שאנחנו מסכימים על אי הסכמה? לתת לזה תקופת ניסיון אמיתית שבסופה לא תהיה לי בעיה לבוא אלייך ולהגיד – בואנ'ה, תל אביב, את צדקת. אני טעיתי ואת צדקת ואת מקסימה ומדהימה ואין עלייך בעולם? ואם לא ארגיש כך בתום תקופת הניסיון, את מוזמנת לגרש אותי מאדמתך כי קרוב לוודאי שארצה ללכת בעצמי. אז מה את אומרת, תל אביב? את תתני לי הזדמנות אמיתית להכיר אותך? תתני לי את האפשרות להרגיש שאני באמת חלק ממך ולא עדיין האיש הזה מהפרברים של צפון הארץ, כזה שעוד רגיל למצוא חנייה בתוך שנייה ולאף אחד לא מפריע שאני חונה כפול כי יש מקום לכולם? אה? נו, אז מה את אומרת?
***
כל הפרקים | הכריכה האחורית | תגובות, הערות והצעות