הוא והיא | מלחמות של פמיניזם

התמונה לקוחה מהאתר ffffound
הוא: "אחרי שיש לך גבר מעוצב בייבוא אישי, אז נותרת מתוסכלת. הרי את לא יכולה באמת בלי דרמות. אז הגיע הזמן לשנות את השינוי." | היא: "הסבירות היא שאני אבקש/ אדרוש/ אביע את חוסר השביעות שלי מהתנהגות שאינה מקובלת עליי היא גדולה ואתה תסכים (לרב) ובכדי לא לעורר מהומות או שאולי זה לא מספיק חשוב לך – תבליג"

הוא: זהירות, פמיניזם גורם לאימפוטנציה

מחקרים רבים מעידים על כך שההורמונים המוכנסים למוצרי מזון וטיפוח גורמים לגברים לשינויים פיסיולוגיים והתנהגותיים, שמסבירים, בין השאר, את סרטן השד, בעיות זקפה, איברי מין קטנים יותר, בעיות פוריות, ובקיצור – פגיעה בכל סממן גברי-פיסיולוגי. תוסיפו לזה את העובדה שאנחנו חיים בשדה אלקטרו-מגנטי שמטגן לנו את הזרעים, וקיבלתם נקבה, ועוד כזו שלא יכולה לייצר ביציות. אך הסיבה המרכזית שגברים מאבדים מהגבריות שלהם היא פמיניזם, ובעיקר פמיניזם פלצני ולוחמני שמוכן לכרות לגברים את הענף (ואת הזין) שהם יושבים עליו במשך אלפי השנים האחרונות.

למרות שאנחנו קלים לתפעול (סקס, אוכל, לישון) – זה לא אומר שאנחנו פס ייצור. ונכון, אפשר להפוך גבר לתקשורתי ומתחשב יותר, לאוהב קניות ומזהה את ההבדל בין ירוק-בקבוק לאפור-עכבר, לבריא יותר, למחבק יותר ולכזה שיתחרה איתך על הממחטות ב"אנטומיה של גריי." אפשר הכל, אבל אז לא יישאר לך גבר, אלא סמרטוט שמתבעת מהמחשבה להיכנס איתך לעוד ויכוח. אני מסכים מראש למה שכבר החלטת בשביל שנינו, ועכשיו את יכולה לרוץ לחברות שלך בקפה ולהגיד ש"חינכת" את הגבר שלך.

ובכל-זאת, אחרי שיש לך גבר מעוצב בייבוא אישי, את נותרת מתוסכלת, כי נחשפת במערומייך. גם כשקיבלת חברה טובה בדמות גבר, את עדיין מכורה לדרמה, ועכשיו הזמן לשנות את השינוי. עכשיו אנחנו לא יוצאים או שוכבים מספיק, עכשיו אני לא אומר לך כמה שאני אוהב, ואני עדיין לא עוזר מספיק, ואני אדיש וחוזר מאוחר. אחרי עשור, יש לך כבר ייצור מוכה, חבול ומיואש, שכּל מה שאני רוצה זה לחזור הביתה, לראות טלוויזיה ולישון, תוך-כדי געגועים לימים בהם יכולתי להשאיר כוס בכיור מבלי להתחבא מפחד, מתחת למיטה, בהמתנה לריקושטים.

את חושבת שבגלל שאני פחות מילולי אז אני טיפש וחסר דעה. אני יודע בדיוק מה שאני עושה, על מה אני מוותר ואילו מלחמות לנהל. אני יודע מה מעצבן אותך ומה מרגש. את לא מוותרת על כלום ושמה את הכל בתוך הזוגיות עד שאת נחנקת ממנה. אני יודע כיצד להתקרר, להתרחק ולעיתים גם לשקר בכדי שתעזבי אותי בשקט. נסי זאת, זה יכול לעזור לך קצת להיכנס לפרופורציה.

השוויון שאת נלחמת עליו מעולם לא הרחיק אותך משם. הוא רק קירב אותך לזהות עם עצמך, ואת עצמך את במילא לא סובלת, אז איך תסבלי אותי עכשיו מבלי לשנות משהו?


היא: אתה זה שהפכת את עצמך לסמרטוט

אני מאמינה בשוויון, בכל מקום, ולא אכפת לי ההגדרה המילונית של המילה פמיניזם. אני מאמינה שאם גבר ואישה עושים את אותה העבודה, הם ראויים לתגמול זהה, ואם בבית הם חולקים ביניהם את העול, הם ראויים לאותן הזכויות. כך שאני לא אבקש מבן זוגי דבר שלא איישם בעצמי ולא אסכים לצעוד בדרך בה הוא מסרב ללכת.

הסבירות היא שאני אבקש/ אדרוש/ אביע את חוסר שביעות הרצון שלי מהתנהגות שאינה מקובלת עליי היא גדולה. אתה תשמע אותי מקטרת, לרוב תסכים עם מה שאני אומרת בכדי לא לעורר מהומות, ואם זה לא חשוב לך מספיק אז אתה תבליג מתוך מחשבה שאתה גאון שיודע לבחור את המלחמות שלו. אני לא מאמינה שאתה מבליג על דברים שחשובים לך באמת.

בינתיים החיים עוברים ואתה הופך את עצמך לסמרטוט לא כי אני גזלתי ממך את האושר, כי אתה בחרת את המקום הזה לעצמך, מתוך ההתעקשות הלא-ברורה שלך להתחמק מהתמודדות כמו מאש. אתה מעדיף את המילה מסופק, על המילים: מאושר, שלם, מלא.

נכון, בעוד כמה שנים, אני אתעורר ואבין שהגבר שהכרתי כבר לא בנמצא, בוודאי ניפרד ולא נבין מה השתבש ואיך גדלנו בנפרד. אבל תן לי להזכיר לך שבשביל לרקוד טנגו צריך שניים, אולי זה נכון גם לאימפוטנציה.

כשאני יושבת עם חברותיי על כוס קפה (או שלוש) וכרגיל אנחנו מדברות על גברים, באופן כמעט גורף, רובנו תעדפנה גרוש בן 35 כזה שכבר יודע להתנהל במערכת יחסים, כזה שכבר השכיל מה חשוב ומה זניח, כזה שהבין על מה הוא מרשה לעצמו לוותר עליו ועל מה הוא לא יוותר לעולם, מאשר רווק בן 30 ומעלה (יש משהו ב – "30" שמקבע את השריטות ולאף אחת אין כוח ללמד עשור של זוגיות אחורה).

באותה מידה גברים מעדיפים נשים צעירות ולא בכדי, זה לא כי העור שלהן מתוח יותר אפילו לא בגלל החזה, שעוד עומד בלי חזייה (גם הם יודעים שאנחנו משתבחות עם השנים), זה כי באמת הכול פשוט יותר בגיל הזה. עוד לא סיגלת לעצמך את הלבד, עוד לא סימנת את גבולות הטריטוריה, עוד לא סגרת את הלב. שנות העשרים פשוטות יותר כי טרם נחלת מפלות, כי אפשר להאמין שאהבת אמת קיימת, שחלומות מתגשמים ושיש "לכל החיים". ללא ספק קל יותר בגילאי העשרים לנהל מערכת יחסים מבגילאי השלושים, אך לא בשל תמימות חסרת כל שחר, אלא בשל טוהר הכוונות.

אני היום בת 32 ברזומה שלי: 10 שנים של מערכת יחסים, פרידה, בריחה, חזרה, גילוי עצמי מחודש, מספר קריירות (מוצלחות יותר, מוצלחות פחות). אהבה גדולה שעד אליה לא חשבתי שאני אחזור להאמין באהבה, אני עדיין לא מאמינה ב-ל-ת-מיד ולכל החיים, אני יודעת שהצבעים והטעמים בחלומות משתנים, אני מבינה שלכל דבר יש מחיר.

לכל אחד יש גיל בו הוא מרים ידיים אל החיים ומבין שזוהי כנראה מנת חלקו בחיים האלו זה . אולי דווקא יותר מהכל זה מה שגורם לאימפוטנציה.
***
כל הפרקים | הוא והיא ב-ynet | הכריכה האחורית | תגובות, הערות והצעות