מסעות מיסטר נורמל | להרים את הטלפון

אני כבר הרגשתי שאני מאוהב בךְ כבר בפעם הראשונה שנפגשנו. כל השיחות וההתכתבויות לפני כן רק חיכו לאישור לרגע שבו אראה אותך. ואכן נפגשנו, בארץ רחוקה, במקום מבודד וכנגד כל סיכוי הגיוני שזה יקרה. כשאתה מטייל – הכל הרבה יותר אינטנסיבי, כל יום נראה כמו חודש, וכך גם הרגשות שלי היו. בכל יום הרגשתי שאנחנו מתקרבים יותר. והיום, אחרי שחזרתי, אני עדיין אומר לעצמי שאני צריך להרים טלפון.

ספק אם היינו נפגשים בהזדמנות אחרת, כך במקרה. ספק אם הייתי עושה משהו בנידון אם היינו נפגשים בכל מקום אחר חוץ משם. אבל את כתבת לי שגם את מטיילת למקומות שאני הולך לטייל בהם וחשבת שזה יהיה רעיון טוב אם נטייל ביחד, לפחות בהתחלה. בסוף זה לא יצא. ואז, בלי לתכנן זאת בכלל, נפגשנו במקום שכוח אל אבל הכי קרוב לגן עדן שפגשתי מימי. ובכל התפאורה הזו – היית את. וישר חייכת ודיברנו כאילו אנחנו מכירים כבר שנים. ובעצם, ככה זה בטיול. האינטנסיביות היא חלק מהמשחק.

ואמרתי לך את מה שאני מרגיש וכמה שזה חזק ומרגיש לי נכון. ואת הסכמת, או שפשוט לא רצית לתת לי להרגיש נבוך. אני מהחמודים, אני כבר יודע. אלה שהם החברים הכי טובים שלך, אבל מסתפקים בלהקשיב על החברים האחרים שיש לך. אבל בכל זאת האמנתי. וכשנעלבתי עם עצמי כשהיית עם אמריקאי פלצני שהתלווה אלינו לטיול – אמרת לי שאיתו זה סתם ואיתי זה מיוחד וחזרתי להיאחז. תמים? יכול להיות. אבל אהבה זה הדבר היחידי שאני מוכן עוד להיות תמים לגביו.

כשהתפצלנו, הבטחנו שנמשיך. בלי התחייבויות, בלי מטרות ובלי קביעות שעלולות להשתנות בדיוק בעוד יום אחד בלבד. ובאמת, כשהמשכתי לי בטיול, היית עדיין בליבי, אבל כבר רחוקה. ההתרפקות על הזמן שבילינו יחד הייתה מענגת והמשכנו ללוות האחד את השני גם ממרחק, דרך המילים, כשאת חוזרת לשורשים ומבולבלת מתמיד ואני בשלבים מתקדמים של התנתקות מכל מה שחיבר אותי עד אז לקרקע. ולאט לאט זה החל להתמעט. העבודה סחפה אותך לעיסוקים מרובים ומקומות חדשים לבקר בהם. עד שנעלמת ונשאבת למקומות אחרים, משלך.

התקשרתי כשחזרתי, אבל לא היה לי מה להציע. הייתי מבולבל, בהלם מכל הדברים שעוברים עליי ובעיקר מכוּנס בשביל מטרות מיידיות שנועדו לספק את הבסיס. קודם כל הבסיס ואחר כך אהבה. ועכשיו אני במקום הזה. אהבה גדולה נותרה לי אלייך, אבל כבר אין התלהבות. נותרה הסקרנות של מה היה יכול להיות אם... נותר הניצוץ התמים הזה שאולי, רק אולי, אפשר לבחון את הדברים מחדש ולנסות. כן, לנסות, למה לא?

אבל את הטלפון אני לא מצליח להרים. בכל יום אני מבטיח לעצמי שהערב אני מתקשר. אני לא שוכח, אני פשוט נמנע מלעשות זאת ומחייב את עצמי מחדש בכל יום. אז למה אני לא מתקשר, את שואלת? כי אולי אני מפחד לדעת. ככה אני יכול להרשות לעצמי להיות באהבה של התחלה: תמים ופחדן גדול. מפחד לדעת את מה שאולי ברור מאליו: שאת המשכת, מאושרת ומחוברת עם מישהו אחר. ואז מה? ידידים? אני רוצה הרבה יותר מהידידות שלך. אני רוצה לבדוק אם יש משהו גדול יותר מהידידות שיכולה להתחדש בינינו, אם בכלל.

אז אני לא מתקשר. מעדיף לפחות במשהו אחד בחיי להשאיר את הניצוץ ולא את המציאות הכבויה.
***
כל הפרקים | הכריכה האחורית | תגובות, הערות והצעות