מסעות מיסטר נורמל | כולם להגיד גבינה

המצלמות הדיגיטליות הביאו עמן את האפשרות להיהפך לצלם מקצועי ומוערך, גם אם בפועל מחקת 500 תמונות לפני שהצלחת להגיע לתמונה הרצויה. אבל למי אכפת? העיקר שיצאה תמונה טובה (וגם אפשר לשמור את אלה שיצאו פחות טוב). אבל פעם, כשהיינו מצלמים עם הפילמים, כשכל אחד ניסה לשחק אותה מבין עם 400 או 800 איזו, היינו מפתחים את כל הפילם, רק כדי לגלות שאולי 10 תמונות באמת היו שוות את הפיתוח. אבל לא היינו מוותרים על אף אחת מהתמונות והיינו שמים אותן באלבום, ממיינים, מתייגים, ומציגים לכל אחד שבא אלינו לביקור גם אם זה בשביל לבקש סוכר.

והיום? היום זה נמצא איפשהו בתוך תת ספרייה של תת ספרייה ובמקרה הטוב זה ממוין לפי תאריך הצילום. ולמי יש כוח לראות היום אלבום, שאנשים בקושי נכנסים לאלבומים מקוונים, לוחצים על הרצת שקופיות ומעבירים במהירות של רבע שנייה לתמונה? אז מה הוא גורלן של התמונות, אם זה שמצלם אותן לא יכול להתרפק עליהן מחדש בכל פעם שהוא מציג אותן לאחרים? ומה המטרה של התמונות אם בסופו של דבר הן הופכות לעוד מייל של פאואר-פוינט נשכח?

העליתי לפני חודשיים תמונות לאלבומים מקוונים, ורק אז הבנתי שיש תמונות שזו הפעם הראשונה שאני צופה בהן מאז שהעליתי אותן לאתר לפני כשנתיים (שנתיים בסך הכל.) היה כיף להתרפק, גם אם מדובר בעבר שהוא ממש קרוב. אבל בעידן של היום, שאפילו להביט באלבום נהיה משעמם, שנתיים זה ממש הרבה זמן. והיום הבטתי בתמונות שוב, ולמרות שעברו רק חודשיים – וכבר שכחתי. איך שכחתי אם רק לפני שנייה עמדתי מול המצלמה שצילמה?

אולי בגלל שזה עושה עצוב קצת לדעת שאנחנו מתכנתים את עצמנו לאופן בו ניראה בתמונה. אולי זה בגלל שאנחנו שוכחים מהר את השקט של חופשה ארוכה ונטולת מחויבויות, או את בת הזוג שמתפקעת מצחוק מסיטואציה ספונטנית. אין את הבטן השטוחה שמתחילה להתרומם לה עכשיו מחוץ לקווים. אין את מה שיש עכשיו. ומתי יהיה את מה שיש עכשיו? כשאסתכל בתמונות שוב, בעוד חודשיים, בעוד שנה... מי יודע.

הבטחתי לעצמי שוב שמעכשיו אני אציץ בספריית התמונות שלי לעיתים קרובות יותר, גם אם לא יהיה שכן שיבקש סוכר או מישהו שירצה להסתכל. רק בשביל שאני תמיד אכוון לחיוך של פעם, כדי שהוא יהיה כזה גם עכשיו.
***
כל הפרקים | הכריכה האחורית | תגובות, הערות והצעות