מסעות מיסטר נורמל | לשבת בשקט

כולם מרגישים את זה. זה עומד לכולם על קצה הלשון, ואנחנו מדברים על זה, אבל מרגישים שעדיין, המילים לא ממש מתארות את התחושה המוזרה הזו שמחלחלת פנימה ומנסה להתפרץ החוצה ולזעוק. לפעמים עולות תהיות כמו – "בשביל מה זה שווה את זה בכלל?" או "לא זה מה שתכננתי לעצמי," אבל הן נעלמות בסבך של מחשבות ותהיות וטרדות שאנחנו יודעים שיחכו לנו גם מחר.

אנחנו עושים את הכל כדי שהתחושה הזו תיעלם, אבל אנחנו בתוכנו יודעים שעצם העשייה רק מזכירה לנו למה אנחנו צריכים לטרוח כל כך קשה על דבר שאמור לבוא בטבעיות, בנינוחות, בלי חוקים ותקנות ובלי קודים חברתיים מחייבים שלא באמת מחייבים אף אחד למעט מראית עין. ואנחנו שואלים את עצמנו – "מה קרה לנו, כחברה?" לאן נעלמו הימים התמימים שההורים שלנו מדברים עליהם בערגה? ואיך זה שאין דבר אחד בטוח? איך זה שאין דבר אחד שאנחנו שלמים איתו לגמרי, שמחים בנוכחותו, או מרוצים מקיומו כפי שהוא?

אז אנחנו רצים קדימה, חוצים באדום, עוקפים בתור, דוחפים כל מי שרק אפשר, הולכים לחדר כושר, יוצאים לעוד בירה עם החבר'ה, מריצים עוד מספר במיטה, עושים מחוות רומנטיות שאנחנו כבר לא מאמינים בהן באמת אבל הן נראות טוב בכל פעם מחדש בסרטים ובסדרות. אנחנו מחכים לחופשה הבאה רק כדי להיות במרוץ אחר הֵסְפֶּקים בַּדקות המעטות שנותרו ממנה, אנחנו צועקים באנרגיה מרובה על אירועי השבוע וכמה שזה והוא לא בסדר, ואנחנו מוציאים את הכלב רק כדי שיראו שהנה, אנחנו, חיים אחרת, עם אידיאולוגיה אמיתית, של ירוק ומחזור ואורגני ופילאטיס. והבגדים עושים את ההופעה הכי משכנעת, עד שאנחנו מגיעים הביתה ולא מצליחים לשכנע אפילו את עצמנו, ואנחנו יוצאים לקפה רק כדי להסתכל על אחרים, אולי אחד מהם נראה יותר עלוב מאיתנו. ואנחנו תמיד מתנצלים על זה שאנחנו לא מתְקשרים, ושכחנו, ומה זה עמוס, ולא יצא, כי פשוט הזמן... איך הזמן בורח.

אנחנו עושים כל כך הרבה דברים כדי לשכנע את עצמנו שהתחושה הזו, זו שכבר ממזמן לא סתמית וכזו שמתעקשת לא לחלוף – אולי היא בכל זאת לא אמיתית. אולי היא בכל זאת תיעלם? אולי זה רק תקופה, אולי זה רק דור, ואולי גם ההורים שלנו הפכו את ההיסטוריה שלהם לרומנטית מדי, אולי בלתי אפשרית מדי, אולי כזו שנועדה לשמש רק כאידיאל בעוד שאנחנו חיים עם המציאות. ותכל'ס, כל מה שצריך בפועל הוא רק לשבת שנייה, ממש שנייה, בשקט. בשקט לגמרי. בלי טלוויזיה, בלי מוסיקה, בלי קפה ביד ובלי סיגריה או כל היסח דעת אחר. לשבת ולהבין שלא משנה מה נעשה, אנחנו תמיד לבד. וכשהתחושה הזו הופכת להפנמה, אין פלא שאף-אחד לא קם לנצח במשהו. כי במילא כולם ישכחו אחרי כמה מחיאות כפיים, ויעברו למנצח הבא, שגם הוא יישאר לבד בסופו של דבר. אז בשביל מה? בשבילך עצמך? בדיוק. בשביל עצמך. לבד.

היללנו יותר מדי את הרווח האישי, והדרישה לעצמנו, והמחשבה על עצמנו, והפאר העצמי, עד שלא נשאר כלום חוץ מחברה של יחידים מגלומאניים, שאין להם אפילו קהל כדי לקדש את המחשבה הזו. ואז אנחנו קמים בבוקר, ומבינים שלאף אחד לא יהיה באמת אכפת אם ניעלם, ולא מבינים – "בשביל מה זה שווה את זה בכלל" או "לא זה מה שתכננתי לעצמי..."
***
כל הפרקים | הכריכה האחורית | תגובות, הערות והצעות