מסעות מיסטר נורמל | בבת אחת

הכי טוב להוציא פלסטר בבת אחת. במיוחד כזה שהיה דבוק לעור מצולק ושיער שמכסה מסביב כדי להגן. בבת אחת, לצרוח בקול גדול, לבכות על מה שלא קשור לכאב ההסרה ולבדוק את מה שלא העזת לבדוק עד עכשיו: כמה גדול עוד הפצע, כמה הוא עמוק, והכי חשוב: האם הוא עדיין בכלל שם.

סבלנות היא מצרך שקשה לעכל אותו. הכי קל לעשות מהר. מצד אחד, אנחנו זקוקים לאורך-הרוח, לסבלנות ולתכנון, אבל אנחנו לא יכולים לסבול את ההמְתנה. מצד שני – קשה לעשות משהו מבלי לתכנן אותו קדימה. זהירות ללא זהירות, והמְתנה ללא תוצאה. וככה אי אפשר לנצח יותר. ומעכשיו זה הרי רק ניצחון.

וגם כשהזמן קצר, ופלסטרים נתלשים אחד אחרי השני, קורעים פיסות עור שגירדו כל השנים ועכשיו הן משוועות לכיסוי, אנחנו עדיין בהמתנה. אנחנו מתנדנדים באמצע, בין ההחלטה לקפוץ, לבין ההמתנה לראות אם תהיה התרסקות. אמצע. משהו שאי אפשר לשלוט בו, לא ניתן לתכנן אותו ובלתי אפשרי להימצא בו. צריך לדעת עכשיו הכל. כל-כך הרבה "האם-ים" שהתהייה מחניקה את ההחלטה.

זה לא שבבת אחת משתנים החיים, אלא זו היכולת לאפשר מקום של אמצע בתוכם. בלי החלטות, בלי שליטה, בלי ידיעה. למרות הזעקה שמתחננת לקצת משענת, הכל יקרה בין אם נחשוב על כך ובין אם ניתן להם לקרות מעצמם. בבת-אחת מוסר פלסטר שמכסה על הצורך לחְיות ואפשר לגלות שהצורך עוד קיים גם אחרי שנים של ריפודים, ריפודים והפרדה מהעולם. הצורך הזה רק צריך להתרגל להיות בשימוש. מותר לו. מותר גם לנו להצטרך. מותר גם לנו להתרגל.

המשרתת של ניקול קידמן בסרט "האחרים," מסירה את כל הוילונות מהבית האפל, שבו גדלים שני ילדים שחולים במחלה נדירה שמחייבת אותם להסתתר מהשמש לאורך כל חייהם. על האקט הלא אחראי הזה משלמת המשרתת בסטירה מצלצלת מבעלת הבית, אם הילדים, ובפיטוריה. המשרתת הנעלבת מביטה בניקול קידמן בעיניים בטוחות ומלאות גאווה, והיא שואלת את בעלת הבית, האמא של הילדים החולים – איך היא יכולה לדעת אם הילדים החלימו אם הוילונות מעולם לא יוסרו?
***
כל הפרקים | הכריכה האחורית | תגובות, הערות והצעות